אני זוכר את הרגע שבו לקחנו את המקצועית הישנה שלו, שעמדה בכביש החקלאי מאחורינו, ועשינו ממנה פרויקט משותף. הייתה זו מכונית מדגם פיאט 124, אחת כזו של פעם, שהייתה שקועה בשלל אי-סדרים ובלאי לצד הדשא הנמוך. היא חיכתה שנים ארוכות שאבא ימצא לה זמן להתעסק איתה.
בהתחלה זה נראה כמו חלום מתוק. חשבנו לעצמנו שנדאג לתחזוקה ואולי אפילו נחדש אותה לגמרי. עברנו לילה אחר לילה בסדנת העץ שלו בגינה, מסננים ושואבים את הריחות המתוקים של שמן רכב ותחושת הפיהוק שמתלווה לכך. אבל כאמור - החיים היו טוענים אותנו לאפיקים אחרים.
תהליך התיקונים היה מלווה בהרבה צחוקים ומוזיקה ישנה ברקע. במקרה הזה "שלומי שבת" הפך למזכרת התקופה שלנו יחד. גיליתי שבכל חלון פתוח ששיפצתי או כל ידית דוד מצליפה שבה נתקלתי כשחתכתי גבישי חלודה מהמרכב שלה, אני בעצם חופר קצת יותר לעמוק בזיכרונות שלי עם אבא.
ושם פנימה הבנתי כמה חשוב לדעת לנגן דרך האתגרים שאתה עובר בחיים ולא רק להיות במקום הנוח שלך. עולם המכונאות הקלאסית לימד אותי סבלנות והתמדה; גישה לדברים נכונים יכולה לקחת אותך רחוק מאוד.
ואחרי כל השיחות על איך לשפץ פה ולעבוד שם, התוצאה הסופית לא הייתה רק הכוונת תריסר צבעים שיש בהם לכלול מטלת חיים וחוט ברזל - אלא יצירת קשר מחודש עם אבא שלי ועם עצמי. טיפ שאני רוצה לחלוק: אם אתם רוצים להתחיל בתהליך כזה - אל תחששו להשתעשע באווירה ולדבר על הכל! פרטו את התחביבים שלכם יחד והקשיבו אחד לשני בעשייה הזו - זה מה שיביא לכם גם חיוכים בלב וגם כלי רכב מחודש במגרשה!
אז אחרי שעות רבות אצל ה"שניצל" (כך קוראים לו) והמאמצים הצלחנו להניע אותה שוב על הכביש! חבר׳ה, אל תמעיטו בערכם של רגעים קטנים כאלה שהופכים לחוויות בלתי נשכחות בפיסת הזמן שלכם .