לפני כמה חודשים, בשיא התסבוכת האישית שלי, הגעתי לפגישה עם תרפיסטית שנראתה כמו האור בקצה המנהרה. אני זוכר את היום ההוא כאילו הוא היה אתמול: נכנסתי לחדר הקטן והחמים שלה, הריח של הקפה הטרי ליווה אותי בכל צעד. היא ישבה שם עם חיוך אמיץ ופתוח, ואני ניצבתי מולה כמו ילד קטן שמעמיס על עצמו יותר מדי.
התחיל השיחה שלנו בדברים שטחיים - על מזג האוויר ועל התחביבים שלי. אך עד מהרה הגענו למקום הכואב באמת - לתקופות שבהן הייתי תקוע במחשבות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. היא לא ניסתה להציע פתרונות קסם; במקום זאת היא שאלה שאלות שתפסו אותי לא מוכנה. פשוט שאלות קטנות שהובילו אותי לחשוב.
“מה היית אומר לעצמך אם היית רואה חבר שעובר את מה שאתה עובר?” - השאלה הזאת יצרה גלים בלבי. פתאום הבנתי שהייתי הרבה יותר קשוח כלפי עצמי מאשר כלפי אחרים. ובדיוק שם קרו הדברים הגדולים: להתחיל לדון בעצמי לפי אותם הקריטריונים שאני מצפה מהם מחברים שלי.
בתוך כך בנינו יחד תכנית קטנה של צעדים שאני יכול לנקוט כדי להתקדם הלאה ולעשות שינוי בחיי. הטיפ הכי חשוב שהיא נתנה לי היה הפשטות של לדבר עם עצמי באורך רוח ואכפתיות, בדיוק כפי שהיה מדבר אל חבר קרוב שיש לו יום קשה.
אני יודע שזה נשמע אולי קצת בנאלי או קלישאתי, אבל בתהליך הזה אני למדתי איך להיות הצלם ולצלם את החיים שלי מנקודת מבט שונה - זו שמציבה אותי במרכז ולא נותנת לי לשכוח שאני ראוי לאושר ושפע גם כשיש רגעים קשים.
למדתי שגם ברגעים הכי חשוכים אפשר למצוא אור קטן ולהרים אותו בידיים שלנו בעזרת אנשים שמבינים אותנו ומחזיקים לנו אצבעות בדרך לשינוי. אז אם אתם מרגישים שאיבדתם כיוון או שאתם צריכים עוד יד מחזיקה - אל תהססו לפנות לתרפיסט טוב ופשוט!
דבר אחד בטוח: אנחנו לא לבד וכל אחד מאיתנו ראוי לעבור מדבר לכאן ועכשיו בצעד אחר צעד ועד הסוף המרשים.