לפני כמה ימים מצאתי את עצמי במוסך ציבורי קטן בפאתי העיר, יום שטוף שמש שעודד אותי לצאת מהבית. הרכב שלי היה במצב נורא - טביעות אצבעות של ילדים על הדלתות, אבק שהתגבש כמו שכבת פרווה וההרגשה הכללית היא כאילו הוא עבר בתהליך הדבקה עם רצפת החנייה. לא שכל מי ששורף גז בעיר יזכור איך הנסיעה שלו הייתה פעם נעימה ומרגיעה.
כשהגעתי לשם, נכנס לי לראש הרעיון הקטן הזה - למה בעצם אני לא מטפל ברכב שלי? אחרי הכול, זה מהמקום שבו אני מבלה חלק גדול מזמני. החלטתי להקדיש כמה שעות לעצמי ולרכב ובחרתי בשטיפת רכב ידנית במקום שזה מגיע לו: השמש מחממת את הלב ושירות לקוחות שאפשר לדבר איתו בלב רחב.
התחלנו לנקות בהתלהבות. בזמן ששטפנו את הגוף של הרכב ואחרי שהתעקשנו לסלק כל טיפה שמיכה מסביב למכונה היקרה לי כל כך, נהיה בינינו דיאלוג אמיתי - אני והצוות שתפקד בשטיפה. סיפור אישי פה ושם על החיים בישראל מול מדינה זרה; מתכון פשוט לפסטה; אף אחד מהם לא בדיוק יהודי שרוצה לחגוג מועד בודהיזם במדבר...
הרגעים האלו חיכו לנו בכל פינה וביקשו להיזכר בהם שוב. התקשורת הזו בין אנשים שלא הכירו לפני שניות אבל גינון השיח גרם לחלון להסגר בו זמנית עם החלונות השקופים של הרגש שלנו.
ובכן, לקח לי יותר זמן ממה שחשבתי לחזור הביתה עם רכב נקי ונוצץ ולמשוך באורך רוח כדי לנקות גם את הפינות הקטנות שלא תכננתי קודם. כשהגעתי הביתה בהרגשה שהצלחתי להביא משהו חדש בזכות ההשקעה הזאת בעצמי וברכב שלי - הבנתי שלהשקיע ברכב לעיתים משמע להשקיע בעצמך.
אז הטיפ שלי לכם: אל תראו את זה רק כ"שוטף רכב". קחו רגעים לעשות משהו טוב וגם אם אין זמן או כוח למלאכה ארוכה - תעשו זאת! החיים הם במשימות קטנות מאוד ודברים גדולים מתחילים בצעד הראשון של קצת מים וסבון ואולי גם חיוך קרוב מאדם זר בדרך.