לא מזמן נזכרתי בחוויות שלי כל תלמיד בתיכון, ויותר פשוט - בימים שבהם החופש היה יקר ערך והבית ספר היה מעין אלטרנטיבה מעניינת. באחת השיחות עם חברים מהעבר, דיברנו על המורים שהשאירו בנו חותם, ואיך לעיתים אנשים לא מבינים עד כמה זה חשוב.
קצת אחרי הכיתה האחת עשרה שלי הגיע מורה חדש להיסטוריה. אני זוכר אותו כמו היום: הוא לא רק לימד אותנו על אירועים היסטוריים אלא גם שירטט בתודעה שלנו מפות נפשיות של רגש ותובנה. הוא הכניס בכל שיעור סיפור אישי שלו מאביו, עברו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה וסיפר לנו איך הם התחילו מחדש בארץ ישראל אחרי השואה. מדובר במעגל של חיים ושפיות בתוך כאוס.
באופן בלתי צפוי, בסוף השנה קיבלנו משימה לכתוב עבודה על אישיות היסטורית שמעוררת השראה. אני החלטתי לכתוב עליו! כשזה הגיע ליום הצגת העבודות, הרגשתי שאני לא רק מרצה בפני כיתה אלא מדבר על אדם ששינה אותי; גיליתי באמצע ההצגה עצמי רועד ומתרגש - ברקע רעשים מכיכר המדינה שבערה מחוץ לחלון וזכרונות קמפוסים מאותן שנים עברו העירו בי געגועים.
משם המשכתי לחקור את העולם ההיסטורי ולראות איך אנחנו כחברה מתפתחים ומה אנו יכולים ללמוד מהעבר. ומה שנראה לי כהזדמנות הסתיימה בכך שגיליתי תחום אהוב שלדעתי עשוי להשפיע רבות בעתיד שלי.
המורות והמורים הם הרבה מעבר לדמויות שמעבירות מידע; הם משפיעים על דימוי העצמי שלנו ונוגעים בליבותינו לעיתים בצורה שאין לה שוב תחליף. אם יש לכם ילד או ילדה בבית הספר, או שאתם בעצמכם במערכת החינוך - זכרו לדבר עם המורים ולהביע הכרת תודה כשאתם מזהים מי חיובי עבור הילדים שלכם. זה חשוב לא פחות מללמוד מתמטיקה!
כי בסופו של דבר, כאשר הבית ספר נגמר והשלטון פורש מהחיים שלנו, התמונה שתישאר היא לא הברכות בלוח השנה או ההצלחות במבחנים - אלא הקשרים האנושיים שבנינו לאורך הדרך וההשפעות שעיצבו אותנו להיות הגרסאות הטובות ביותר של עצמנו.