פעם, כשהייתי ילדה, אמא שלי ניהלה מסעדה קטנה בשכונה שלנו. לא הייתה שם מדבקת 'שף' על הדלת ולא תפריט מהודר, אבל היו טעמים שציירו חיוכים על הפנים של כל לקוח. בחגים במיוחד, כשאכלנו יחד סביב השולחן של המסעדה הקטנה - האוכל היה חם כמו הלבבות של מי שאכל אותו.
זוכרת במיוחד את המתכון המפורסם שלה לכדורי עוף עם רוטב עגבניות - פשוטים אך מלאים באהבה. בכל יום שישי היא הייתה עומדת במטבח ומערבבת בעדינות כל מרכיב כאילו מדובר בפעולת קסם. אני הייתי מסייעת לה, והפך להיות רגע יקר מפז שיש בו הכל: הזמן שלה איתי, הבישולים שממלאים את הבית בריחות מוכרים ורגעים אינסופיים בהם יש מקום לכל סיפור שהיינו רוצים לשתף.
לפני כמה ימים החלטתי לנסות להכין את הכדורים המפורסמים האלה בעצמי. התיישבתי במטבח עם מתכון ביד והרגשתי איך הילדות חוזרת אליי בכל ביס ובוסתן השימון על כפות הידיים שלי. זה לא היה קל כמו שזכרתי - לפעמים מנות אוכל יכולות להתפרץ אצלנו בקלות יותר ממה שאנחנו חושבים.
אז הנה טיפ קטן שאני רוצה לחלוק: קודם כל חשוב לשחרר ציפיות מהמושלם ולהתמקד בכיף שבבישול ובחוויות שאתם יוצרים סביבכם. היו פתוחים לתקלות ולטעויות; הם חלק מהחוויה! אם הכדורים יצאו קצת מוזרים או הרוטב נהיה סמיך מדי? שום דבר לא באמת משנה - חייכתם יחד ויצרתם זיכרון חדש.
בסופו של יום, לא מדובר רק באוכל אלא ברגשות שאפשר לחוות דרך המאכלים שלנו. היום אני לא רק לבשלנית בבית אלא מעביר הלאה את ההודעות שהאמא שלי העבירה לי: אהבה עושה פלאים גם למרק!
אולי נדבר על הטעמים הללו שוב בקרוב? מי יודע איזה זיכרונות חדשים אנחנו יכולים ליצור יחד?