לאחרונה אני מוצא את עצמי נזכר בשנים שבהן למדתי בבית הספר היסודי. זה היה לא מזמן אבל כל כך הרבה חלף מאז. כשאני חוזר וזוכר את רגעי השיא ואת האתגרים, עולה בי תחושת חום ולבביות.
אחד הזיכרונות החזקים שלי הוא בוקר שמשי שבו התארגן הבצפר שלנו על יום ספורט. כל הכיתה התחלקה לקבוצות ותשמעו, המתח היה באוויר! מדובר על ילדים בני 10 בערך, כשלתחרותיות אין גבולות. אני זוכר שהתמקמנו בעמדת הכדורסל ואני הייתי אחד מהשחקנים - ברור שאמרתי לעצמי "אני הולך לנצח". והשתגענו שם כל כך עד שבסופו של דבר קבוצה אחת באמת ניצחה, אבל זה לא היה העיקר.
מה שהיה חשוב לי באמת ביום הזה היו הקשרים שהתחזקו עם חברים לכיתה - חיוכים שיצרו חברויות אמיצות שלא נגמרות גם שנים לאחר מכן, צחוק שנשאר בזיכרון כאילו התרחש רק אתמול וחיבור של אנשים שמבינים אחד את השני בלי מילים.
עברו השנים והגענו לתיכון. אני לומד היום במוסד חינוך שמוקדש לערכים כמו עזרה הדדית ותמיכה בקהילה. ההקשבה לסיפוריהם של אחרים הפכה עבורי לדרך להכיר אנשים ברמות עמוקות מבעבר; קל להבין שאנחנו כולנו תחת אותו גג וכשהיינו צעירים חלקנו חדרים ומורים עכשיו אנחנו משתפים חלומות ואכזבות.
אז מה טיפים שלי לשדרוג החוויות בבתי ספר? תפתחו דלת לשיחה עם אנשים חדשים בכל פינה אפשרית - בין אם בכיתה או במסדרון; תעמדו מאחורי האנשים שאתם מעריכים ותזכרו תמיד שהחיים הם מסע משותף שבו לכל אחד יש מקום ייחודי. זו דרך נהדרת להפוך למקור השראה ולאפשר למישהו אחר לפרוח לצדכם.
כי בסופו של דבר מוסדות החינוך אינם רק מבנה אבן - הם המקום בו אנו נתקל באדם שבקצה המסדרון ויכול להיות שיהיה איתנו לחיים ארוכים אחרי שסיימנו ללמוד יחד.