הייתי בן 15 כשגיליתי את עולם הנגרות. אחרי שעות רבות של צפייה בתוכניות טלוויזיה שהציגו נגרים מיומנים מפסלים בעץ, החלטתי לקחת יוזמה ולנסות גם אני. אבא שלי החזיק במוסך כלי עבודה ישנים ואביזרי נגרות שמונחים שם שנים ללא שימוש. זה היה הפתח שלי.
ביום שישי אחד, לקחתי מהמדף העשוי ממתכת חורגת מספר כלים - מסור ידני, מקדחה חשמלית וכמובן, כמה לוחות עץ שנראו לי מתאימים לפרויקט הראשון שלי: שולחן קטן לחדר. עם לב פועם והתלהבות אינסופית התיישבתי על כיסא עץ ישן וחלל המוסך התמלא ברעש של עבודת יצירה.
עברו שעות בשקט מוחלט, פרט לרעשים של חיתוך ובריחוד הלב המתרגש לשמוע את הצלילים של העץ בעודו מתפורר בידיי. השולחן נוצר בזהירות ובאהבה, והכלים היו כמו חברים שעמדו לצידי לאורך הדרך. הייתה זו תחושת הגאווה הראשונה שלי כשסיימתי להניח את השולחן בחדר ולא האמנתי שיצרתי משהו מהחלומות.
כל כך קל לחשוב על חומר כעל משהו גולמי שלא יכול להיות בלתי ממושמע - אבל בעבודה עם עץ גיליתי שהוא חי ונושם בדיוק כמונו. הוא זוכר היסטוריה ומגיע ממקום אחר; אולי הוא היה פעם חלק מעץ גדול ביער קסום או נפל מגן העדן של פרפרים צבעוניים. כל חיבור וכל כריכה הסבירו לי שאפשר למצוא יופי בכל דבר אם רק נשקיע בו קצת תשומת לב ואמונה בעצמנו.
היום אני אוהב לחזור למלאכה הזו בזמן שאני מחפש דרך לפנק את עצמי או סתם להעביר זמן איכות נטול דאגות בעולם המהיר הזה שבו אנחנו חיים. טיפ קטן לסיום: אל תחששו להתחיל בפרויקטים קטנים - גם אם זה נראה מאכזב בהתחלה, כל עבודה שהשקעתם בה היא עוד צעד לקראת יצירתיות ומיומנות עתידית שתפתח בפניכם דלתות חדשות לעולם מופלא.
אז לטפח את האמנות לנווט בין קווים ודימויים ולקחת רגע לעצמכם לדברים שבאמת חשובים לכם - כמו אהבת הנגרות הזו שאין לה סוף!