בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי במרוץ מתמיד - עבודה, משימות, ולפעמים אפילו יום יוצא דופן לא כולל רגע אחד של שקט. אז החלטתי: הגיע הזמן לקחת הפסקה קטנה מהשגרה שלי. תכננתי טיול לגליל המערבי עם המשפחה, ולא תיארתי כמה זה ישפיע עליי.
יצאנו בבוקר מוקדם, רכבים בתנועה ושמש זורחת מעלינו. בכל פנייה שהזענו בנסיעה הרגשתי את הלחץ מתחיל להתמוסס. כשהגענו לדלת המושבה אכזיב, הטבע פשוט היכה בי כמו גלי הים שסביבנו. החוף היה ריק בשעות הבוקר המאוחרות - רק אנחנו והמקום המהמם הזה.
בין צעד לצעד שעשינו לאורך החוף המרהיב, עצרנו בפינת קסם שנקראת "מסלול התצפיות". טיפסנו למעלה ופתאום נפתח לפנינו נוף עוצר נשימה - מימין הים הכחול שמתמזג באופק ומשמאל ההרים הירוקים והמלבלבים ששמרו לנו מקום חמים בלב. שם בהר ועם הרוח שפיזרה שערות על פניי חשבתי לעצמי עד כמה לפעמים צריך להפסיק ולתת לעצמך לנשום.
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מהטיול הזה הוא שהעיקר בחיים הם האנשים שאנחנו איתם והשיחות שנותנים לך פרספקטיבות חדשות על העולם. בלילה ישבנו סביב המדורה וכשכל אחד התחיל לשתף בסיפורים - היה קשה לדעת אם הצחוק שלנו מגיע ממש מסיפור מצחיק או מתוך הקסם שבאהבה ובקירבה ששוכנות בינינו.
אז הנה טיפ קטן שלי לכל מי שמתכנן טיולים - אל תשכחו לקחת את הזמן להרגיש באמת את המקום ואת האנשים סביבכם. השיחות העמוקות ביותר קורות בדרך כלל ברגעים הכי פשוטים שיש.
עכשיו כשאני ממליץ לחברים לבקר בגליל ואני חושב על הטיול ההוא, אני מבין שזה לא סתם חופשה; זו הייתה הזדמנות לחוות מחדש כל פרט בחיים ולחזור הביתה עם תחושת שלווה חדשה בלב ובנפש.
