הקפה בשבילי הוא יותר מסתם משקה. זה כמו חוט שנמשך לאורך השנים, מחבר בין רגעים שונים בחיי. מדי בוקר אני מתעורר עם המחשבה על הקפוצ’ינו שלי ומרגיש כאילו אני מתחיל את היום באור חדש. אבל יש סיפור שמזכיר לי עד כמה לקפה יש כוח לעצב ולהשפיע.
לפני כמה שנים, בוקר אחד רגוע במהלך חופש קצר בצפון, החלטתי לבוא לשתות קפה באחת הגלריות בעמק יזרעאל. המקום היה קטן ואינטימי והתרגשתי לראות ציורים מיוצרים על ידי האמן המקומי. בזמן שציפיתי לקפה שלי, הבחנתי במקרה בזוג זקן שיושב בפינה וצוחק בקול רם. הם נראו כל כך מאושרים, ממש כמו משב רוח קריר של אביב מתוק.
לאחר מספר דקות הוגשה לי הכוס עם הקחולה החמה מאחוריהם ואני לא יכולתי להתעלם מחבורת הסיפורים שהם סיפרו זה לזה במשך עשרות שנים - על אהבות שהיו להם, מלחמות שעברו ועל כל הטוב שיצא מהמאבקים שלהם יחד. תוך כדי שתיית הקפה התחלתי לחשוב על הפעמים שבהן גם אני ישבתי בבתי ק咖 ושלל אנשים סביבי חלקו סיפורים וחוויות אישיות בהשראת פגישה לא צפויה.
התחלתי להבין שקפה זו הזדמנות לא רק להרגיש את הטעם אלא גם לעטוף אותנו ברגעים קטנים ומשמעותיים של קשר אנושי. אז טיפ קטן ממני: כשאתם שותים את הקפה שלכם בשבוע הקרוב - הקדישו כמה דקות להסתכל סביבכם ולנסות לחוות את השיחה עם מי שאתם איתם או אפילו ליזום שיח עם אדם זר לידכם.
המנהרה שלנו כוללת הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים; לפעמים היא פשוט מחכה לנו בכוס קפה חמה בבית קפה שכונתי או בפינה שאני צועד אליה יום יום.
