לפני כמה שנים, כשהחלטתי להתחיל ללמוד נהיגה, זה היה כמו לקפוץ למים קרים בלי לדעת אם אני יודעת לשחות. כל החברים שלי כבר היו על הכביש, ואני הרגשתי שאני ממש אחרונה בתור. אבל ידעתי שצריך לעשות את הצעד הזה, כי השאיפה לחופש וליכולת להתנייד באופן עצמאי הייתה יותר חזקה מכל הפחדים שחשתי.
ביום הראשון שהגעתי שיעור הנהיגה הראשון שלי, הייתי מתוחה כמו חוט דיג. המורה לא רק שישב לידי - הוא גם היה אחראי על חיי בזמן שאני ניסיתי להתמודד עם כל המערכות החדשות ברכב. קצת התבלבלתי בין הימין לשמאל ופתאום מה שנשמע פשוט הפך להיות משימה מורכבת ומרתיעה.
אבל משהו קסם לי בעניין הזה - התחושה הזו של ישיבה מאחורי ההגה והתחלת תהליך חדש בחיים. מול עיניי עברו רגעים קטנים ששמרו אותי בתלם; הבוקר שבו לקח לי דקות ארוכות להצליח לצאת מחנייה ריקה (ואולי צעקה או שתיים נשלחו לאוויר) ועד היום שעבר חלקה לגמרי - אותו יום שבו הצלחת לסובב את ההגה בדיוק במרווח הנכון ולהיכנס לתוך כיכר בלי ללחוץ על הברקס.
בעבורי, לימוד נהיגה היה הרבה יותר מעסקת קניות ביריד רכב שגרתית; זו הייתה הזדמנות מובהקת לחשוב על האתגרים שמביא איתו החיים בכללותם. בדיעבד, הבנתי שלפעמים הכל צריך לבוא בצעדים קטנים ובסבלנות - זה די דומה למה שאנחנו נערכים אליו בעבודה ובמערכות יחסים; איטיות היא כלי חשוב בדרך להצלחה.
אם יש טיפ אחד שהייתי רוצה לתת לכל מי שמתמודד עם החששות האלה ביום הראשון שלו בלימודי נהיגה - הוא פשוט להיות סלחן לעצמך. כולם עוברים רגעים מביכים ושגיאות בדרך - ואין בכך שום דבר רע! למעשה, אני חושבת שזה מה שהופך אותנו לאנושיים שבורים ומלאים ברצון ללמוד ולהשתפר.
אז כן, בסוף למדתי לנהוג! וכשהגעתי סוף סוף למבחן המעשי ואפילו עברת אותו בהצלחה (בהתרגשות רבה), זה הרגיש כאילו טופס של חירות בידיי. כל פעם שאני נכנסת לרכב עכשיו אני נזכרת בכל אותם קשיים ופחדים שעברנו יחד באותו מסלול מאולתר ומInternational-אני מדלגת לעולם חדש שפעם היה רחוק ממני ביותר.
יש המון תחומים בחיינו שבהם אנחנו מתקשים בתחילה ונראה שנטועים לנו בלב סכנת כישלון ואכזבה - אבל כשמתרכזים במסע הקטן הזה ולא בשיא הגובה הסופי - אפשר להגיע לכל יעד שרק נתכנן!