סוף שבוע אחד, החלטתי לעלות על האוטו ולבחור יעד מקרי. ככה, בלי תכנון מוקדם ובלי רשימות של אתרים לראות או מסעדות לאכול. פשוט לקחת את הזמן ולתת למקום לדבר אליי. לגולן הגעתי מתוך סקרנות נטו.
הנוף בגולן היה עוצר נשימה, עם הירוק שמקיף מכל עבר והגבעות שמזמינות אותך להתרכז בעצמך. באחת מהנסיעות שלי בכבישים הצרים וה winding, פתאום עצרתי בצד הדרך כשראיתי טחנה ישנה ליד נחל קטן שזרם בשקט וברוגע. משהו במראה הזה גרם לי להבין שהרגעים הקטנים הם אלו שראויים להתעכב עליהם.
ירדתי מהאוטו, השארתי את הטלפון מאחור (כן כן!) ופשוט התהלכתי בנשימה עמוקה. הנחל זימר לי מנגינה מרגיעה ואני מצאתי את עצמי מתיישב על אבן שטוחה ומקשיב לרחש המים שזורמים. הרגשתי איך כל הלחץ של החיים בעיר מתחיל להתפוגג - רעש המכוניות, הבוס בעבודה והמילים שלא תמיד יוצאות כמו שהתכוונתי.
בתוך כל זה, גם הפלאשמוב של מיני פקקים קטנים בכל מקום נהיה מפגן אמיתי - מפרפרים בין האבנים וחוגגים בסערה ובצבעוניות מדהימה! אם הייתם אומרים לי לפני כמה שנים שזה יהיה רגע מהותי עבורי - הייתי צוחק לכם בפנים.
אז הנה טיפ שלי: כשאתם נוסעים לטיולים כאלה - תשאירו בצד את ה"מה חייבים לעשות". לפעמים כדאי רק לשבת לצידי הדרך ולגלות עולם חדש בתוך עצמכם ולאו דווקא מחוצה להם.
בסופו של יום, נסיעה בלי תכלית הסתכמה עבורי בהרבה יותר מהמראות הכחולים והירוקים; היא הייתה הזדמנות לחזור לבית פנימי רגוע ומשוחרר הרבה יותר!
אם יש לכם המלצה או חוויות דומות בגולן או ביעדים אחרים - אני כאן כדי לקרוא!