לא הייתי עורך דין בתחילת החיים שלי. למעשה, תמיד חשבתי שאהיה מורה או מדריך טיולים. החלום הראשון שלי היה לשתף ידע ולגעת בלבבות של אנשים. אבל אז, כמו סיפור טוב שפתאום מתפתח לכיוונים שלא ציפיתי להם, הגעתי לאוניברסיטה ללמוד משפטים.
כשהתחלתי את הלימודים, הרגשתי כמו דג במים עמוקים וצלולים אך גם מפחידים בו זמנית. הפער ביני לבין החבר’ה שהיו שם היה עצום - הם היו מצוידים בידע וביטחון שלא הייתה לי. לילות ארוכים של חקירה וחיפוש בגמרא יחד עם המעקב אחרי כל פסק דין מלמד אותי דבר חשוב: עולם המשפט הוא לא רק ידע יבש אלא גם הבנה מעמיקה של בני אדם.
באחת השיעורים נחשפתי לסיפור על מקרה שבו שני צדדים עמדו זה מול זה בבית המשפט כשהם מלאים בתסכול ובכאב. עורכי הדין שלהם לא רק שנלחמו עבור זכויותיהם אלא גם ניסו להבין מה עבר עליהם בדרך למצב הזה ומה באמת חשוב להם מעבר לניצחון בינמורלי - למצוא פתרון שיביא להם קצת שלווה פנימית.
זה גרם לי לחשוב: כמה פעמים אנחנו בשיחה עם חברים או בעימותים יומיומיים שוכחים להקשיב באמת? יש כאלה שמצפים להוציא 'נקודות' ולא רואים את האדם שעומד מולנו וכמה הוא זקוק להבנה ולהנות מהשיח עצמו.
מאז אותו שיעור נהגתי לעצור רגע לפני שאני מוציאה תשובה או מגיבה לסיטואציה קשה - נשמעה לצד השני ולראות אם יש שם משהו מעבר למסך התקשורת שלנו.
אם יש לי טיפ קטן לחלוק איתכם - אל תאפשרו לריב הולך ומתרקם להיות חולי; במקום זאת קחו את הזמן להכיר אחד את השני באמת, תוך כדי כבוד ואמפתיה לסוללה ששופכת אהבה וחוויות עשירות לכל מערכת יחסים.
אני מרגישה שהמשפטנים יכולים להשפיע הרבה יותר על העולם אם נזכור שאנחנו קודם כל בני אדם ורק אחר כך אנשי מקצוע. לשלב בין הכוח שיש לנו כמייצגים לחיינו האישיים והרגשות שבאמת מניעים אותנו קדימה בחיים - זה העיסוק האמיתי שלנו!