לפני כמה ימים טיילתי עם בני הקטן בפארק, והגעתי למקום שבו הוא הכיר לי את החברים החדשים שלו מהשנה האחרונה בבית הספר. תוך כדי שיחה איתם, נזכרתי איך התחלנו את המסע הזה לא מזמן. הבן שלי, ילד שקט ומעט מסוגר, נכנס לבית הספר החדש שלו בשנה שעברה, והוא היה מלא חששות. כל כך הרבה שאלות ריחפו לו בראש: "איך יראו המורים? האם אצליח להתחבר לחברים? ומה אם יהיה קשה?"
בשבועות הראשונים הוא צעד אל בין כותלי בית הספר עם תיק גדול שמכביד עליו ועם עורו מחושף לעיניים חדות של תלמידים ותיקים יותר. אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם המורה - אישה חמה ומבינה שהצליחה להרגיע אותו במילים בודדות: “תראה, כאן אנחנו כמו משפחה.” זה היה הרגע שבו התחיל להשתחרר ממנו מעט קירות הביטחון שבנה סביבו.
באופן מפתיע או שלא - אחרי חודשים ספורים זה קרה. באחת השיחות הערביות שלנו לפני השינה הוא חשף בפניי שהוא פיתח קשר خاص עם אחד הילדים בכיתה. הם התחילו לשחק יחד בהפסקות ולשתף חוויות ואתגרים מבית הספר. כאשר ראיתי את האור בעיניו כשהוא דיבר על חברו החדש ועל השעות שהם מבלים יחד - ידעתי שזה היה רגע מכונן עבורו.
כמובן שהיו גם קשיים בדרך: שיעורי הבית לפעמים היו מורגשים כנטל ובכל פעם כשיצאנו ליום לימודים חדש הייתי חוששת אם זה באמת יוכל להיות קל ונעים עבורו. אז החלטתי לקחת נשימה עמוקה ולא להלחיץ אותו יותר מדי; במקום זאת ניסיתי להבין מה עובר עליו ולהציע תמיכה בלי לבקר. סתם לשבת לידו בזמן הלימודים ואם צריך - לעזור בלי לעשות במקומו.
והדבר הכי מדהים מכל - כשסיפר לי בתחושת גאווה על ההופעה שהוא מתכוון להכין לכבוד חג החנוכה בכיתה, התרגשות אחזה אותי; פתאום בתהליך הזה עברנו יחד דרך שאפשר להגיד שהיא משמשת כהכנה לכל חיים אחרים שיהיו לו בעתיד.
אז הטיפ שלי להורים שם בחוץ: תנו לילדים שלכם מרחב בטוח לגדול בו ושימו דגש על הקשרים שהם יוצרים עם ילדים אחרים בסביבה שלהם. הם יצברו ביטחון ואומץ להתמודד גם עם האתגרים הגדולים שבדרך יבוא העת באמת לצאת מהקן ולהטיס כנפיים לבד!