לפני כמה חודשים, עברתי חוויה שהזכירה לי עד כמה השפה היא הרבה יותר מאוסף של מילים. ישבתי בבית קפה קטן בתל אביב, כשאני ממתינה לפגישה עם חברה מהגרמניה. לא הכרנו מעולם פנים אל פנים, רק שוחחנו דרך האינטרנט.
כשהיא הגיעה, החיוך שלה היה כל כך רחב ומחמם. התיישבנו ולקח לי רגע להבין שהעולם הזה שמתפרס בין שתי שפות שונות הוא כמו גשר שמחבר בין לבבות. הדיאלוג שלנו החל בגרמנית ולאחר מכן עבר לסוג של מתודולוגיה מעורבת: אני דיברתי בעברית והיא ענתה באנגלית וברקע פעם בכמה דקות נשמעו משפטים בגרמנית.
אבל אז קרה משהו מדהים - באחת הפגישות שלי עם חברה גרועה בשפות (וזה בעיניי הטרנד החדש), ניסיתי להסביר לה על איזושהי חוויה אישית ואני זוכרת שניסיתי לתרגם את המילה "געגוע". אמרתי בקול רם "זה כאילו שאתה מרגיש ..." ונתקפתי ברגש שרק עורר אותי עוד יותר להגיד את זה באנגלית: "it's like... longing". וכאן נכנס הקסם - כשהצלחתי להביע את הרגש הזה פשוט, והיו רגעים ששנינו הבנו בדיוק על מה אני מדברת - בלי שאף אחד באמת ידע באיזו שפה אנחנו משתמשים.
אחרי השיחה הזו הבנתי שתִרגום אינו רק מקצוע או משימה טכנית; מדובר בגישור בין תרבויות ורגשות. ישנם דברים שלא תמיד אפשר לתרגם במדויק ואפילו לא צריכים - כי המילים לא תשיגנה גם אם נשתדל.
אז הנה טיפ קטן לשוחרים והשוחרות: כשאתם מדברים עם אנשים משפות אחרות, אל תפחדו לנסות למצוא את הדרך שלכם להביע רגשות ומחשבות בשילוב של מילים מהמקומות השונים שלכם. זה יוצר קשר אמיץ הרבה יותר מכל ספר לימוד מסודר ואת הרגע המיוחד הזה אני אCarry תפוס בלבי לעד.
כי בעצם, השפה האמיתית היא זו שרוצה להתבטא מתוך הלב.