לפני כמה שנים, כשעוד הייתי סטודנט להוראה, עבדתי כמדריך בחוגים בביה"ס יסודי. אחת החוויות שזכורות לי במיוחד היא ההיכרות עם תלמידה בשם נועה. נועה הייתה הילדה הזו שבשנייה הראשונה שקלתי אם היא תתאים לחוג שלנו - קצת שקטה, לא מאוד בטוחה בעצמה. אבל אז גיליתי שהיא פשוט גאון בתשחצים.
יום אחד ישבנו יחד לפני תחילת השיעור. ניסיתי לעודד אותה לדבר על החומר שנלמד, אבל במקום זה היא פצחה בסיפור מצחיק על כיצד הצליחה למצוא תשובה לתשחץ הקשה ביותר שהייתה לה עד כה. תוך כדיי הסיפור ראיתי את העיניים שלה זוכרות את הרגע הפחד של "אולי אני לא אצליח", ואחריו אושר גדול כשהצליחה לפתור אותו.
היא גם התחילה לשתף אותי באתגרים האישיים שלה: החששות משיעורי ספורט ומהכיתה המתרגשת מכל התחרותיות של המשחקים. היה כל כך הרבה כוח בצניעות שבה היא דיברה על הקשיים שלה, והחלטתי לקחת זאת כאתגר - איך אפשר לגרום לנוער כמו נועה להבין שהם יכולים להתמודד עם כל פחד או ספק שיש להם?
אז זהו הטיפ שאני רוצה לחלוק לכם: אל תחסכו בהקשבה ובחשיבה יצירתית כדי להגיע לליבם של הילדים המטופלים בידיכם. לפעמים הידע הנפלא שלהם טמון לא בשיטות הלימוד המסורתיות אלא דרך חיבור אישי ופשוט איתם. הילדים הם עולם ומלואו - כל אחד מהם נושא בתוכו סיפור מרגש שממתין להתגלות.
נועה הלכה רחוק מאז ועד היום ואני מתמלא בגאווה כשאני חושב עליה; מישהי שהייתה יכולה להיות אחראית אמיץ בבית הספר שלה בזכות היכולת לזהות ולאמץ יכולות שאחרים רואים רק לקושי.
בכל מוסד חינוך אנחנו מוכנים לתת יותר ממה שסילבוסים דורשים מאיתנו; אנחנו מחוברים לסיפורים הללו ולתהליכי ההתפתחות האנושית האמיתיים שמגיעים מתוך קשיים וניצחונות קטנים וגדולים כאחד.