היום, כשהשמש מתחילה לשקוע ומפיצה את האור החם שלה על הספסל בחצר, אני מתיישבת עם כוס תה מהביל וחושבת על כל המתכונים שהעברתי מדור לדור. מאכלים לא רק ממלאים לנו את הבטן; הם גם טומנים בתוכם סיפורים, רגשות וזכרונות.
גדלתי בבית שבו אוכל היה הקשר המרכזי בין בני המשפחה. אמא הייתה נכנסת למטבח בבוקר, והריחות המענגות של תבשילים היו נשארים באוויר עד הערב. אחד התבשילים הכי אהובים עליה היה חלה מתוקה בשבת - לא מדובר סתם בלחם; זו היתה יצירה אמנותית שבישרה את תחילתו של יום מיוחד. בכל יום שישי היא הייתה מכינה אותה בעבודת יד, מחממת לבבות ולחלוחית בעיניים לכל אחד מאיתנו.
לזכור לחמיר את הבצק כל כך הרבה פעמים - זאת עבודה שנדרשה סבלנות ואהבה אינסופית. ובכל פעם שראיתי אותה שוברת את הבצק עם הידיים, מעטרת אותו בשומשום וברסיסי מלח גס - ידעתי שזה מעבר למהלך פרקטי; זה היה ביטוי שלה לכולנו.
אז השבוע החלטתי להכין חלה בעצמי בפעם הראשונה. כשעמדתי במטבח וידעתי שאני הולכת לעבור על המתכון שעבר אליי דרך אמא שלי, נתפס לי הלב קצת. הרגע הזה היה כמו לתפוס זמן בידיים: מה שנדמה לי לפעמים כמטלה פשוטה הפך להיות ניסוי של רגש ושייכות.
והנה טיפ קטן: כשאתם מכינים לחם או חלה - הכניסו לתוך הבצק משהו אישי שלכם; אולי תיבול שאתם אוהבים במיוחד או אפילו מוסיקה שתמיד מרגשת אתכם במהלך זמן ההכנה. ככל שתשקיעו יותר באוכל emotionally , כך גם התוצאה תהיה הרבה יותר משמעותית ומהדהדת בנפש שלכם ובעיני אחרים.
בסופו של דבר יצא לי פוקאצ'ה שנראתה נהדר - לא כמו של אמא כמובן (עדיין יש מקום לשיפור…), אבל לראות את הבעות הפנים והאהבה שכולם הקרינו כשחתכו פרוסה ראשונה גרמה לי להבין שאני ממשיכה מסורת יפה שאף פעם לא תימנע ממני.
רגעים כאלה מזכירים לנו שהאוכל שאנחנו מכינים הוא למעשה חלק מפתיחה לסיפורים שאנחנו רוצים להמשיך לספר במשפחה שלנו ונשאי הגשרים לנפשות שעלולות להרגיש לבד בעולם הגדול הזה.