לפני כמה שנים, כשעדיין גרתי עם ההורים, אמא שלי פתחה את הדלת ויצאה למאפייה השכונתית. אני זוכר איך ריח החמאה והקמח התערבבו עם האוויר כשחזרו הביתה, ושקיות ניילון מלאות בלחמים וכעת שוקלים כמו משימות יומיות - הקניות שלה היו ממש עבודת היד המפנקת של יום שישי.
בשבת בבוקר אחד החלטתי שאני רוצה לחזור לתחושה הזו. אז ביקשתי מאמא שתראה לי איך מכינים לחם בבית - לא סתם לחם, אלא את הלחם הרך והזהוב שהיא תמיד הכינה עבורנו. אחרי הרבה ניסיונות כושלים ושלל קמחים שהתעופפו בכל פינה במטבח, סוף סוף הגעתי לתוצאה שהייתה ראויה להתפאר בה.
מה שסייע לי הכי הרבה היה להבין שהאוכל הוא למעשה ביטוי של אהבה. כל מנת בצק שהכנתי הייתה מלווה בחשיבה על האנשים שאני אוהב - על בוקר שבת נפלא שבו נלחץ היוגורט לצד פרוסות חמות מהתנור ועל חיוכים מסביב לשולחן בסיום ארוחה.
לקח לי כמה דקות לראות שאין שום דבר שווה יותר מלפתח קשרים דרך אוכל: זה הפך אותי לאופה בגאווה ובמשך הזמן גם מצאתי את עצמי שולחת מתכונים לחברות ולמשפחה, למדו אותי לנפנף בידיים ולהשתעשע בכוח היצירה שבכל אחת ואחד מאיתנו.
אז טיפ קטן ממני לכל מי שעוד לא נסה - קחו כמה שעות לעצמכם! ערכו חגיגה קטנה במטבח שלכם; ערבבו מים וחומרי גלם והשאירו מקום לטעות ועצבים (כי תשמעו אנשים אומרים שזה פשוט ומרגיש אחרת). הלייבל שאתם רוצים להציג לכולם זה 'עשה זאת בעצמך' ולא משנה איך תצא התוצאה - את או אתה תוסיפו לזה עוד כוס שמחה שנפלה עד כה אל תוך הבצק!
את המסורת המשכתי גם כשעברתי לדירה חדשה עם בן הזוג שלי. עכשיו אנחנו הופכים עיצוב כזה למסורת זוגית שלנו - כל שבת מחדש, מקדישים זמן ללישה ושריית בצקים יחד - ועוד משפגש איתנו דרכון חדש שנהיה בנינו נשמר בדרך מובילה אותנו ישירות ללמוד מהמונחים הקלאסיים ואת זה כבר קל לרוץ לברזילאים והרוסים בשאלות למה בדיוק? כי קסמו ממתין לנו בתחנת התנור!
בסופו של דבר כולנו יודעים - המתכון הטוב ביותר הוא המתכון מן הלב.