לפני כמה חודשים החלטתי להביא כלבה חדשה הביתה. קוראים לה מיה, והיא גורה מתוקה בסוג של רידג'בק - מלאת אנרגיה וסקרנות לגבי העולם שסביבה. כשאני חושבת על האילוף שלה, אני מגלה שזה הרבה יותר ממסלול הוראות וטריקים: זו הזדמנות לצמיחה עבור שנינו.
ביום הראשון בבית ניסיתי להתחיל ללמד אותה את הפקודה "שב". בתור אחת שלא ממש טיפול בדברים לפני כן, הייתי קצת קלולסית. במקום לחכות שפה לשבת, פשוט אני המשכתי לדבר ולהנחות אותה עם ידיים מרבות - מה שגרם לה רק להתבלבל ולעשות סלטות מסביב לחלל החדר!
ופתאום נתפסתי באיזו תובנה חשובה: אילוף הוא קודם כל חיבור אמיתי בין בעל חיים לבן אדם. כשנמצאים יחד במצב כזה יש צורך לסמוך אחד על השנייה וליצור קשר של אמון ומחויבות הדדית. אז במקום לרוץ קדימה במהירות להסביר למיה מה לעשות, השקעתי בלהקשיב לה - בעיניים שלה ראיתי תגובות והמון שאלות.
טיפ שאני יכולה לתת זה לקחת את הזמן באמת והפחות לנסות לנצח בכל פקודה מיד. להשתמש בחיזוקים חיוביים כמו צלילים ושוקולדים קטנים בשעה שהיא עשתה משהו נכון בהחלט עובד יותר טוב מהצעקות או הכעסים (שזה גם כן קורה מדי פעם! תודה רבה לסבלנות).
עכשיו, אחרי כמה חודשים של אימונים משותפים - המערכת שלנו השתנתה לחלוטין. אני כבר לא מרגישה שהאיילוף הוא דבר שמחייב אותי מדי; להפך! זה הפך להיות זמן איכות שבו אנחנו מתחברות מחדש ויוצרים זכרונות יקרים ומשמעותיים.
אז בפעם הבאה שאתם מתמודדים מול התנהגות "בעייתית" - אל תשכחו שבתוך כל מצב ככה יש לכם הזדמנות ללמוד משהו חדש גם על עצמכם.
