תמיד אהבתי את הקסם שב woodwork. כילד קטן, הייתי יושב במרפסת של סבא שלי וצופה בו עוסק בנגרות. הריח של העץ החקוק והצליל המרגיע של המקדחה הפכו להיות חלק מהשגרה שלי, אבל לא רק זה. זה היה רגעים שבהם התבוננתי עליו עובד בשקט ובסבלנות, כאילו הזמן עצמו עצר.
לפני כמה חודשים החלטתי להביא לעולם הזה גם משהו משלי. הזמנתי קורות עץ - פשוטות למראה - ופשוט רציתי להתחיל ליצור משהו משמעותי. תוך כדי העבודה, נזכרתי בסיפורים שסבא שלי סיפר על כל פרויקט שלו: איך הוא בנה שולחן למשפחה כשהייתה לו אז משפחה צעירה וסוערת, ומהרגשתו כשהוא ראה אותם מתאספים סביב השולחן במשך שנים ארוכות.
אז לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לבנות שולחן קטן, מקום שיכלול בתוכו את כל החלומות שהיו לי בחיים. הראש שלי התרוצץ בין רעיונות ורצונות - שולחן לסעודות משפחתיות? אולי פינת קריאה? בכל ריבוד שאני עושה בעץ אני מרגיש שהוא מדבר אליי, כמו אם יש חיבור מיוחד בינינו.
אבל עם הזמן הבנתי שגם הנגרות מצריכה הרבה יותר מסתם אהבה לתהליך; היא דורשת סבלנות רבה ויכולת להתמודד עם תקלות ולהתאושש מהן. לדוגמה - כשגזרתי קורה אחת באורך הלא נכון ואכזבתי את עצמי מאוד כי פחדתי שהשולחן לא יצא מושלם בדיוק כמו שרציתי ממנו להיות... ואז החלטתי לקחת את המטלה הזו כהזדמנות ללמוד ולצמוח ממנה ולא להיכנע לייאוש.
הטיפ שלי לכל מי שמעוניין להתחיל בנגרות הוא פשוט לא לפחד מטעויות; הם חלק בלתי נפרד מהדרך ולא משנה כמה ניסיון יש לך מאחוריך - תמיד תחשוב על זה כרגע שבו אתה יכול למצוא פתרון חדש ולהביא לידי ביטוי צדדים נוספים שלך.
בסופו של דבר השולחן השתלט על הבית שלנו וכשהמשפחה הגדולה מתכנסת מסביבו, אני זוכר ששום דבר לא משתווה לתחושת הגאווה שיש לי ביצירה הזו שעומדת שם בזכותי. הנגרות באמת הפכה עבורי למסע גילוי עצמי ומשמעותי שלא רק נותן חיים לחומרים אלא גם מחזק קשרים משפחתיים מתוך האהבה שנמצאת בתוך כל חתיכת עץ ושאסור לשכוח להתענג עליה.</br>