אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בחדר הכושר. הייתי בן עשרים ושתיים והרגשתי כמו דג מחוץ למים. כולם שם נראו כאילו הם חיים בסרט אחר - עם חזה רחב, שרירים מפותחים ותשוקה ברורה בעיניים. אני הגעתי עם מטרות גדולות, תחושת בושה שעמדה לי על הכתף והאמנתי שהשעה תהיה מלווה בהרבה בירורים פנימיים.
בעצם, ההתחלה הייתה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. ישבנו במעגל של מתאמנים חדשים בשיעור המדריך, ואני יכול לרטוט לכל אחד מהסודות הלוחמים שמניעים אותנו לקום בבוקר ולעשות כושר. לא רואים את הקילוגרמים שנשרפים בהתחלה ולא מרגישים את השינוי המיידי בגוף או בנפש. אלא שבאמת עושים צעדים קטנים כדי לשנות משהו בתוכך.
עליתי על מכונת הריצה בפעם הראשונה וכבר אחרי דקות ספורות נשמתי בקושי. המרחקים שנכנסו למערכת בקצב הגלוי העלו קונפליקט פנימי: האם להפסיק? להתייאש? או דווקא להתרכז בכל הדרך שעוד עומדת לפניי? החלטתי ללכת עד הסוף ולהקשיב לגוף שלי בזמן שהתובנה הזו התחילה לחלחל: כל צעד שאני עושה הוא עוד צעד בדרך להפוך לגרסה טובה יותר של עצמי.
מעבר לשלבים הפיזיים, גיליתי שמשהו נוסף השתנה בי - וזה המקום בו האימון פוגע בנקודות הלב שלנו ודבק רבות בדברים שאנחנו אף פעם לא חושבים עליהם ביום יום: ביטחון עצמי ושייכות לעולם הזה שמסתובב סביבנו. מהר מאוד מצאתי חברים חדשים - אולי לא אנשים שהייתי מתחבר אליהם במקום העבודה או בלימודים, אבל אנשים שסימן מעטים מאיתנו להכיל תקווה ואמונה בשינוי.
אם הייתי יכול לתת טיפ קטן למישהו שחושב להתחיל עכשיו, אז זה יהיה כזה: אל תתעסקו למה אתם צריכים להגיע לחדר כושר ולאן אתם רוצים להגיע בערכים מספריים; תתמקדו בליהנות מהדרך עצמה ולפני הכל תהיו סבלניים עם עצמכם. החיים הם לא מרוץ и ממש לא צריך להיות בכושר מושלם כדי להתחיל - מספיק פשוט לרצות קצת יותר טוב בשביל עצמכם.
אז היום כאשר אני נכנס לחדר הכושר שוב ושוב וממשיך להזיע באהבה על המכונה שאני הכי אוהב (כן כן, זו הריצה), אני מבין כמה נכון זה היה לקחת את הצעד הראשון ההוא לפני כמה שנים… לדעת שטיפולים מדהימים מחזיקים רק אם אנחנו רעיתים להשקיע בעצמנו ובכל מה שמעבר לכך!