נתקלתי לפני כמה חודשים במצב שהניע אותי לחשוב לעומק על מה זה אומר לפתח אתר. התחלתי פרויקט קטן, דווקא לא בשביל לקוחות או עבודה, אלא סתם כי רציתי ליצור משהו עם הידיים שלי - אתר שייתן במה לתשוקה שלי לצילום טבע. אחרי שעות רבות שביליתי מול המחשב, ויותר מדי קפה שחור שלא זז לי בגוף, נעמדתי מולה ושאלתי את עצמי: "זה מה שאני באמת רוצה?"
כשהתחלתי לבנות את האתר באחת הפלטפורמות הנפוצות, הרגשתי כאילו אני מצייר תמונה שנפרסת מול עיני. כל שינוי קטן בקוד יצר אפקט שממש יכול היה לשנות את המראה הכללי שלו - וזה היה קסום! אבל גם מלא באתגרים.
באחד הימים, העברתי כמעט שעה בניסיון להבין למה התמונות שאני מעלה לא מופיעות כמו שצריך. ממש הרגשתי איך הדמעות מתחבאות מאחורי העיניים שלי. ברקע נשמעה מוזיקה מעצבנת מרשת הטלוויזיה ופתאום הבנתי: הגישה שלי הייתה לגמרי לא נכונה! בעצם הייתי כל כך שקוע בתוצאה הסופית ובתסכולים שלא ראיתי את הדרך עצמה.
אז במקום להיכנע לכאב וללחץ, החלטתי לקחת רגע לעצמי והזכרתי לי שיש לי כאן הזדמנות ללמוד ולהתפתח. החלפתי גישה והתמקדות; הייתי פתוח יותר לנסות דברים חדשים ואפילו לעשות טעויות - כי ככה לומדים! בסופו של יום אחת ההבנות המרכזיות היא שגם אם הקוד לא עובד כמו שתכננתי בפעם הראשונה (או השנייה), זה חלק מתהליך הלמידה וההתפתחות שלנו.
טיפ שסיגליתי מאז הוא להפסיק לראות בעיות כחסמים אלא כתהליכים שדורשים פתרון יצירתי. אם אני נתקל במגבלה טכנית? זה הזמן לבדוק פורומים או קבוצות פייסבוק שמתעסקות בכך ולשתף חוויות עם אחרים.
עכשיו כשאני מסתכל על האתר המוכן שבו כל תמונה מדברת אליי ואני יודע שזה המקום שבו אני משתף חלק ממני-אני מבין שאין כאן רק פיתוח טכנולוגי אלא מסע אישי ומרגש שאותו עברנו יחד.
אז מי שמפתח ועובד על פרויקטים אישיים או מקצועיים- תנו מקום לתהליך ולא רק למוצר הסופי. כל משבר הוא פשוט עוד שלב בדרך לצמיחה שלנו כיזמים וכאנשים.
