לפני כמה שנים, כשהבן שלי היה בכיתה א', עברנו חוויה שחרתה לי בלב. זה היה היום הראשון של הלימודים, וההתרגשות הייתה באוויר. הוא התלבש במיוחד, בחר את הילקוט היפה ביותר שלו ואני זכיתי לתפקיד האימהות המודאגת שהתקשתה להסתיר את החשש. פחדתי מכל מה שעומד להתפתח - האם הוא ימצא חברים? האם המורה תהיה טובה אליו? האם יצליח לעמוד בחומר?
כשהגעגענו לבית הספר, נעמדנו מחוץ לשער עם ילדים אחרים ואמהות שלצידי שמעו אותי מעל לקבלת ההתרגשות והשאלות הכבדות שלי. אבל רגע לפני שפרצנו פנימה, הבן שלי הרים את הידיים בשמחה ואמר: "אמא! אני כבר לא תינוק! אני תלמיד!" משפט כל כך פשוט ונכון. פתאום הבנתי שלא רק אני נכנסת למסלול חדש - גם הוא עושה את הצעד העצמו הראשון.
לאורך השנה הראשונה בבית הספר היו ימים קשים ודיבורים אינסופיים על שיעורי בית, על תחושתו כשחזר בלי ציונים גבוהים ועל העלבון הקטן כשילדים אחרים צחקו עליו כי לא ידע לעשות משהו אחר כמו שהם עשו. למדתי שאין דבר יותר חשוב מליצור סביבה שתומכת בו - לדבר איתו על כל מה שהוא עובר ולאפשר לו לבטא רגשות בכל מצב.
חינוך זה הרבה מעבר לידע שיוצא מתוך ספרי לימוד; זה החיבור שנוצר בין ילד לבין עצמו ובין ילד אחד לרעהו. בתי הספר יכולים להיות מסגרת נהדרת ללמידה ולפיתוח כישורים חברתיים ורגשיים אך בסופו של יום אלו הם אנחנו - ההורים והמורים - שמעבים ומבנים את הקשרים הללו.
טיפ שאני רוצה לשתף: אל תשכחו להתעניין במה שקורה בחיי הילדים שלכם בבית הספר - שאלו שאלות פתוחות במקום לסכם במשפט או שניים. תהיו שם בשבילם, אילולא ברחובות העיר עצובים לבד בבושת פנים אחרי שבוע קשה.
אם יש משהו ללמוד מזה על מוסדות חינוך, זו ההבנה שאנחנו חלק משמעותי ממה שהילדים שלנו מרגישים וחווים ביום-יום שלהם בהלך החיים הזה שבין תלמיד למורה ובין סמכויות לחברה רחבה יותר שנוקטים אותנו בשיתוף פעולה מתמיד ורווי ברגשות אמיתיים.