אני זוכר את הפעם הראשונה שעברתי בבית המשפט. זה היה יום גשום, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להיכנס לאולם הריק והמאוד רשמי הזה. הייתי מלווה את חבר טוב, שהיה במאבק משפטי קשה, ואני חשבתי שאני כאן כדי לתמוך בו. כשנכנסנו פנימה, התחושות הציפו אותי: הדפיקות בלב, הבלבול מהדיונים המהירים וחוקי הדיון שלא באמת הבנתי.
מה שקרה שם באותו יום חינך אותי יותר מכל מעשה אחר. ראיתי את הכוח של המילה המשפטית ואת ההשפעה שיש לה על חיים שלמים. אנשים מדברים שם על צדק, אבל מתחת לפני השטח יש עולם של רגשות - פחדים, חלומות ושאיפות שנשלחים לדין בחלל האוויר היבש.
לאחר כמה שעות של שמיעה ומעקב בעיניים משתאות אחרי עורכי הדין (שאליהם התחלתי לקרוא "הרופאים של הצדק"), יצאנו החוצה ופשוט הסתכלנו אחד על השני בשתיקה מוחלטת. נראה שכל אחד מאיתנו עיבד את החוויה בדרכו שלו.
המשפט קצת בהיר ולא ברור כמו שתמיד חשבתי; הוא גם מאוד אנושי ואישי. למדו אותי דבר חשוב: כשהזמן קצר והלחץ גדול, אין כמו להיות נאמן לעצמך ולסיפור שלך. לפעמים צריך רק לעמוד על הזכות שלך ולהילחם עליה עד הסוף.
אז אם יש לכם מכרים או משפחה במאבקים משפטיים - אל תהססו לשם סביבכם עוד ביום דיון כזה או אחר ותכירו בהם שהצדק לא תמיד נמצא בספקטרום הנכון; לפעמים מדובר רק ברחובות הצללים שבהם אנו הולכים.
וזה טיפ קטן ממני: תאמינו בעצמכם ובמה שאתם מפיצים לעולם! אנחנו החיים שלנו וכולנו זכאים לערער על מה שנראה לנו לא צודק - ואם אתם צריכים ליווי? אתם מוזמנים לקחת בן אדם שאתם סומכים עליו ולהרגיש שהם שם לצידכם ככל שיעלה צורך בכך.
אז אני כאן, מחפש צדקה בכל מקום שבו אני מסתובב; אתם?