כשהייתי ילד, סבתי הייתה מצביעה על ערוגת הירקות שלה ואומרת לי שזו לא סתם אדמה - זו חלק ממנה. אחרי שנים של חיים בעיר הגדולה והתמקדות בעבודה ובקריירה, הרגשתי שהקשר הזה אבד. ואז הגיע הקורונה והבידוד הביתי. פתאום התנהלתי עם המחשבות שלי יותר מבעבר וחשבתי מה חשוב באמת.
יום אחד, בזמן שטיפסתי על הגג של הבית בו גרנו, ראיתי שם שטח פנוי ושמחה ניצתה בי. החלטתי להתחיל לגדל את הירקות בעצמי! בהתחלה זה היה כמו חזרה לילדות: שתילות ראשונות של רוקט ועגבניות שרי הציבו בפני אתגר נהדר. גיליתי שלא רק שאני מצליח להניח ידיים באדמה - אלא גם כמה תובנות חשובות קיבלו ממשות.
למדתי שצריך patience - סבלנות - כמו בתהליך צמיחה של עגבנייה: היא לא תהיה מוכנה ביום אחד ועדיף לחכות לשלבים הנכונים כדי לקבל פרי איכותי ומלא טעמים. החוויה הזו הפכה אותי למישהו אחר; אני נזכר בזמנים שביליתי במטבח עם סבתא וסודות המתכון שלה לעגבניות ברוטב.
אז הנה טיפ קטן מכל הלב למי שרוצה להתחיל גם: אל תחליטו הכל מראש! לפעמים צריך פשוט לקחת זרעים ולשתול אותם במקום שבו אתם מרגישים בנוח, לא משנה אם יש לכם גינה או רק אדנית על החלון. כל ירק יתחבר יותר עמוק לתחושות שלכם כשאתם נותנים לו מקום בטבע שלכם ובחיים שלכם.
עכשיו אני מסתכל על העגבניות שלי בשמחה וחיוך גדול עולה לי בפנים כשאני מבין שזה הרבה מעבר למשהו לבשל איתו ערב טוב - זה חיבור מחדש לשורשיי ולחיים עצמם. החקלאות העירונית יכולה להיות הדרך שלנו להבין שהטבע תמיד נמצא כאן בשבילנו; אנחנו רק צריכים להושיט אליו יד ולהתמסר לזמן הזה שהוא מתנה יקרה מפז.