כשהייתי בת 18, קיבלתי מתנה מאבא שלי - מחשב נייד קטן, שחור ומעט דהוי. הוא היה כבר לא מהדור החדש ובתכל'ס, הרבה אנשים חייכו בספקנות כשאמרתי שאני מתכננת להשתמש בו ללימודים באוניברסיטה. גם אני התלבטתי אם אפשר באמת להסתדר עם משהו כל כך מעייף בעידן של טלפונים חכמים וקטעי וידאו ברזולוציה גבוהה.
אבל הייתה לו נשמה. הייתי יושבת עליו שעות רבות, כותבת עבודות, מבלה עם חברים בצ'אטים ניסיוניים ואפילו יצא לי להקליט איתו כמה שירים בגרסה ביתית (בהחלט אתגר). המחשב הזה היה כמו חבר נאמן - לפעמים הוא קרס ותיזז את כל העבודה שלי מעט לפני דדליין קריטי, אבל אז גיליתי שיעור חשוב על סבלנות והתמדה.
אחת הפעמים דווקא זכורה לי היטב - עבדתי על פרויקט גמר. השעה היתה מאוחרת מאוד והרצון לסיים זה היה בלב כולם. פתאום המחשב החל לעשות רעשים מוזרים וכעבור שניות ספורות המסך פשוט הקפיא! הלב שלי פספס פעימה או שתיים ולמדתי שאפשר לתקן כמעט הכול - כולנו משקיעים זמן ומאמץ בדברים שאנחנו אוהבים וזה תמיד מספיק כדי למצוא פתרון.
אני זוכרת איך אני לחצתי על כפתורים בלי היגיון והנשימה נעצרה כשהוא סוף סוף התחיל לפעול מחדש אחרי מספר דקות ארוכות של אי ודאות. באותו רגע הבנתי שהליווי ביומיומי של המכשירים שלנו זה כמו בחיים עצמם: הם יכולים להיות מקור לדאגה ולאכזבות, אך גם להזכיר לנו את התמדה ואת הכוחות שיש בנו.
והמשפט הזה ליווה אותי עד היום: "אם זה עובד - אין צורך לשדרגו". שלא תתבלבלו - אולי הגיע הזמן לקנות מחשב חדש כאשר הבא יתחיל לנשום מכעס! אבל הלקח כאן הוא שבתוך ההיסטוריה הארוכה של טכנולוגיה וכל הציוד שמסביבנו יש ערך עצום גם לזניחים ביותר; אם נתייחס אליהם בכבוד ובאהבה הידיעה הזו תהיה שווה יותר מכל מחליף חדיש בשוק.
אז תרשו לעצמכם לגלות בשימוש במחשבים שלכם לא רק כלי עבודה אלא מקום לביטוי אישי וליצירה - כי למעשה מדובר במסע מרגש שאתם יוצאים אליו בכל יום מחדש ממש מול המסך שלכם.