בתור מישהו שליווה את עולם האמנות במשך שנים רבות, אני יודע כמה כוח יש ליצירה. לפני מספר חודשים, הוזמנתי לאירוע פתיחה לתערוכה של אמן צעיר, שהציג ציורים עוצמתיים באותה הגלריה שבה התחפשתי לנער מתבגר עם מכחול בידי. מאז ומתמיד חשבתי על אומנות כמו על מפגש בין האדם ללב שלו - זהו מסע אישי שבו כל צבע ופריט מדברים בעד עצמם.
כשהגעתי לפתיחה, הבחנתי באנשים שונים מכל הסוגים והגוונים - חברי משפחה, דמויות מוכרות מהעולם התרבותי ואנשים פשוטים כמו אני. השיחות התנהלו ליד הציורים; אחד מהם במיוחד תפס את תשומת הלב שלי - יצירה שמתארת אישה עומדת מול ים סוער. היה משהו במבע שלה שהדגיש כאב וצורך עז בקשר ובקבלה.
מצד אחד נראו אנשים שמבחינתם מדובר רק בצייר שלא "שווה" משהו מבחינה מקצועית כי הוא עוד בתחילת דרכו; ומצד שני, היו את המעריצים שפשוט הרגישו שהוא הצליח לקשור כל כך הרבה רגשות לעבודתו. בשיחה עם האמן גיליתי כמה קשה לו היה להביא את עצמו לביטוי דרך הצבעים והקווים ההולכים ומשתנים על הבד.
אז מה שאני רוצה לשתף מתוך החוויה הזאת הוא שיש לעיתים רעש חזק סביבנו שמתעתע בנו לגבי מה זו אמנות ומה נחשב טוב או רע. אבל בסופו של דבר - אמנות זו מחברת אותנו לרגשות הכי עמוקים שלנו: געגוע, אהבה וכאב - כולם נמצאים שם בערבוביה פנטסטית ובלתי נשלטת.
אם אתם יוצרים בעצמכם או סתם נהנים לצפות ביצירות שונות, זכרו לתת מקום לכל רגש שאתם חשים. קחו לכם זמן להרגיש את התמונות שאתם רואים ואת הקשרים שנוצרים ביניכם לבין האמנים שבחרו לחשוף חלק מעולמם הפנימי. שלכם יאפשר גם למילים ולצבעים למצוא בית בתוך ליבכם.
פשוט תהיו נאמנים לעצמכם ותשתפו בכאב ובשמחת החיים שלכם - אולי יום אחד תגלו שגם אתם יכולים להיות חלק מהמופע הזה שנקרא החיים!