לפני כמה חודשים, אני זוכר את היום שבו נכנסתי למשרד של התרפיסטית שלי. הרגשתי מותש נפשית, כאילו כל העולם חצה עליי. מדברים בטלפון על מה קורה לנו בעבודה, בלימודים ובזוגיות, אבל אף אחד לא שואל איך אנחנו מרגישים באמת. זה היה הרגע עבורי להבין שהנוכחות שלה בתוך החלל הזה היא מתנה גדולה.
כשישבנו מול כוסות הקפה החמות, לפתע נפתחו לי המילים כמו שער שמאפשר למחשבות ולרגשות לזרום סוף סוף החוצה. התחלתי לדבר על דברים שחשבתי שאני יכול להתמודד איתם לבד - הפחדים שלי מהעתיד, הבעיות בקשרים שלי עם אחרים והתחושה שאין לי מקום בעולם הזה. היא הקשיבה בסבלנות בלתי נגמרת ואפשרה לי להרגיש בנוח לשתף את הכאבים שלי.
מהר מאוד הבנתי שהתרפיה איננה רק מסגרת טיפולית; זו הזדמנות ליצור קשר אמיתי - גם עם עצמי וגם עם מישהו אחר. הסיפור שלי לא היה מביך בעיניה; היא ראתה את האדם מאחורי הקול והתסכול, נתנה מקום לכל צד ורובד בי.
לקח לי זמן להבין שכל התהליך הזה הוא בעצם כמו מסע פנימה. אפילו במקרים שבהם היו רגעים קשים ומורכבים לעבור דרכם יחד, תמיד יכולתי לפנות לה שוב ולעבור שוב דרך הדלת הזו של הביטחון והקבלה.
אם יש משהו שלמדתי במהלך השנים האחרונות בתהליך הזה הוא שעלינו לתת לעצמנו את ההזדמנות להיות פגיעים ולהתמודד עם מה שעובר עלינו בקצב שלנו. עצה קטנה: כשאתם מרגישים שאתם עומדים בפני סערה פנימית או פשוט רוצים לדבר - אל ת hesitate! חפשו אדם שיהיה שם בשבילכם ויתן לכם יד במקומות החשוכים ביותר.
ולבסוף, זכרו - השיחות הללו הן לא רק בינינו לבין התרפיסט אך גם בינינו לבין עצמנו. כולנו צריכים ברגים ותהליכים כדי להתחדש ולצמוח וכך נוכל גם להיות כאן בשביל אחרים בדרך שלנו.