אתמול ישבתי עם חבר טוב שלי לקפה, והוא סיפר לי סיפור שגרם לי לחשוב על הרבה דברים. הוא בן 40, איש משפחה מוערך ומנהל בכיר בחברה. לפני כמה חודשים הוא עבר תאונה קלה יחסית ברכב - מכה קטנה מאחור שלא גרמה לנזק חמור לרכב. אבל אז התחילו הימים הקשים, המאבקים מול חברות הביטוח ותחושת חוסר האונים.
בזמן שהוא מספר לי איך בכל פעם שהוא התקשר לחברת הביטוח שלו הרגיש בשיחה כאילו הוא נלחם בפסנתרן בתחרות מוזיקה - כל אחד יודע היטב את תפקידו, אך אף אחד לא באמת מתכוון להקשיב לצד השני ולהבין אותו. אני ראיתי את העיניים שלו מתמלאות בעצב והכרתי את התחושה הזו לעומק.
נזכרתי בעצמי ובאמא שלי שבשנים האחרונות נאלצה להתמודד עם בעיות בריאותיות לא פשוטות. כשהיא היתה מרגישה לא טוב ונזקקה לטיפול רפואי, תמיד היה משהו במערכת הבריאות או בביטוח שלה שגרם לה לתחושת חוסר אונים. אמנם זה נשמע רחוק, אבל הדרך שבה היא התמודדה עם הקשיים האלו לימדה אותי דבר או שניים על החיים ועל מה באמת חשוב.
אז מה אני רוצה להגיד כאן? כשאנחנו פוגשים בסוכנויות ביטוח, לפעמים נדמה שהן רק עוד מוסד בירוקרטי שמנסה לדרוס אותנו תחת גלגלי הפוליסה היבשה והבלתי נגמרת של החוקים שלהם. אבל למעשה מדובר באנשים שעושים הכל כדי לדאוג לנו ואם הם עושים זאת כמו שצריך (ואני מאחל לכם שזה יהיה כך), הם יכולים להיות ההבדל בין רגעים מלחיצים לחוויות מוגנות יותר.
אני ממליץ לכם לבחור בסוכנות ביטוח שאתם מרגישים איתה בנוח ולנסות לבנות מערכת יחסים כזו שתסייע לכם גם ברגעים הקשים ביותר. ואני מדבר מניסיון - תראו מעבר למובן מאליו ותבחרו אנשים שיודעים להקשיב לכם ולא רק לשמור על המספרים שעל הנייר.
בסופו של יום אנחנו רוצים לדעת שיש מי שישמור עלינו ביום שאולי יגיע בלי שנצפה בו - וחברים שלי מזה שנים רבות בעולם הזה אומרים לי: "כשיש לך ביטוח טוב - אתה יכול לישון בשקט."