הייתי ילד בנעוריי, מסביבי צבעים ושמיכות בד בכל מקום. אמא שלי הייתה אמנית; הבית שלנו היה מלא ביצירות שלה - תמונות צבעוניות שציפו את הקירות, פסלים שנראו כאילו הם קפצו מתוך הדמיון הישר לתוך הסלון. לעיתים קרובות הייתי יושב לצידה כשהיא יוצרת, מתבונן באור בעיניה כשקן הצבעים מוחלף ליצירה חדשה.
אחד הזיכרונות החזקים שלי הוא מהיום שבו החלטתי לנסות בעצמי. ניקיתי פינה בגינה והכנתי לעצמי "סטודיו" קטן. לקחתי עפרונות ומכחולים שאימא לא נתנה לי להשתמש בהם - אבל הייתי כל כך סקרן! התיישבתי על כיסאות שהכינו עצמי מדומם של עצים ואני זוכר את תחושת הנלהבות ששפכה עלי כמו צבע טרי.
עם הזמן גיליתי שככל שאני מצייר יותר, אני מוצא דרכים לבטא רגשות שלא יכולתי לומר במילים. בציור הראשון שלי ניסיתי להראות שמש אחרי סערה - ציפור גדולה בשמיים מולי עם עודפי מים שעל פני הכנפיים שלה וכמה פרחים פתוחים בתחתיתה שמחים ורגועים. זה הפך להיות לא רק יצירה אלא סוג של ריפוי עבורי.
אם יש משהו שלמדתי מהחוויה הזו הוא שכשהידיים מתחילות לפעול, הלב מסתער אחריהם בחופשיות לפרוץ גבולות חדשים של רגשות וחוויות. היצירה לא חייבת להיראות "יפה" לפי סטנדרטים מוכרים; היא צריכה להיות אמיתית עבורך.
טיפ חשוב שאני רוצה לשתף: אל תחששו להיות אוטנטיים! אין צורך להשוות עצמכם לאחרים או לחשוב שיש נוסחה נכונה ליצירה חופשית. פשוט הניחו למחשבות ולרגשות שלכם להתבטא בדרך שלכם - בין אם זה באמצעות ציור, כתיבה או כל דבר שאתם אוהבים לעשות.
אז בבקשה, תנו לעצמכם את ההזדמנות לחקור ולעצב מתוך הנשמה שלכם. טפחו את היכולת ליצור כי זו המתנה הכי מיוחדת שמעניקים לנו החיים - היכולת להביא חזון ורגש לעולם באופן אישי ואותנטי.