לפני כמה שנים, כשהייתי עדיין סטודנטית, יצא לי להשתתף בפרויקט חילופי שפות. זה היה אחד החוויות המדהימות שהיו לי. פגשתי אנשים מרקעים שונים - מדרום אפריקה ועד יפן, וכולם דיברו על האתגרים שלהם בשפה שלמדו. היו כאלה שחששו לדבר כי לא ידעו את כל המילים, אחרים התקשו עם ההגייה או התחביר.
בשיחה אחת בליל שבת עם מישהו מארה"ב, הוא אמר משהו ששינה את כל הדרך שבה ראיתי את השפה: "שפה היא לא רק מערכת של חוקי דקדוק ולא אוצר מילים. זו הדרך שלנו לגעת באנשים." פתאום הכל התבהר לי. במשך זמן רב חשבתי על השפות כהגדרות קפדניות - נכון ולא נכון, יפה ומכוער - אבל הוא הצליח להסביר איך כל מילה נושאת רגש וזיכרון.
אותו ערב ישבנו יחד והתחלנו לחלוק סיפורים אישיים בשפות שלנו. אני זוכרת שהשתמשתי במשהו כמו “חבר”, והוא חייך ואמר שכמה ממילות הכאב שלו בעברית נשמעות לו כמו מנגינה. באותו רגע הפנמתי עד כמה אנחנו מחוברים דרך השפה, גם כשיש לנו עשרות קילומטרים בינינו.
אז אם אתם מתמודדים עם לימוד שפה חדשה או אפילו רוצים לתרגל אותה יותר באופן יום-יומי, אל תפסיקו לחפש את הקשרים האנושיים שמסתתרים מאחוריה! דברו בלי לפחד לטעות; בדיוק שם נמצאת היופי האמיתי - בתהליך ובקשרים שאתם יוצרים בדרך.
וטיפ קטן לסיום: במקום לשנן רשימות של מילים יבשות, נסו למצוא חבר שידבר איתכם בשפה הזו - הסיפורים שלכם יהפכו למילים החיות והזזות ביותר שיש!