כשהגעתי לגיל 17, כל מה שחלמתי עליו זה ללמוד לנהוג. הרגשתי את הציפייה מתגברת בכל יום שעבר. ולמה לא? זו הייתה ההזדמנות שלי לחוות את העולם בעיניים חדשות, לקפוץ למכונית ולהרגיש עצמאות כמו שלא חשבתי שאוכל אי פעם.
המורה שלי היה אדם מיוחד במינו. הוא ידע לקחת כל תלמיד ולגרום לו להרגיש בנוח מאחורי ההגה. בסשן הראשון שלנו, ישבנו יחד במכונית הקטנה שלו והוא הסביר לי על הכפתורים והמנופים כאילו דיבר על קסמים. "הכל בהדרגה", הוא אמר בחיוך רחב, "תן לעצמך את הזמן".
בהתחלה הייתי מתוחה עד הסוף - תמרון פשוט כמו כיוון המראה הפך למשימה מורכבת שאני נלחמת איתה מעמקי הנשמה שלי. אבל אז הגיע רגע מכונן: כמה דקות לאחר שהנחיתי אותו לעבור משולחן הנהיגה לשטח הבטוח של מגרש החנייה הגדול, קלטתי לפתע שאני מסוגלת לעשות זאת! המשבר פינה מקום לתחושת הזרימה התמידית והכירויות החדשות עם האספלט השחור והכוכבים ששמרו עליי מלמעלה.
אני זוכרת גם איך המורה שלי ביקש ממני לספר סיפור תוך כדי נהיגה - משהו שהפתיע אותי מאוד בתחילה; אני הרי מקפידה להתמקד בכביש ובסביבתו! אבל כשהתחלתי לדבר על יום הולדת משפחתי ועל עוגת الشוקולד שאמא א baked , מצאתי את עצמי נוהגת בקלות שעד כה לא הכרתי. פתאום הכל התחבר; פניה בפניות היו חלק מהקצב החדש הזה שנמצא בין השורות שסיפרתי.
אז אם אתם מתחילים לשלב הזה או שמישהו סביבכם עושה את הצעד הראשון לעולם הנהיגה, זכרו דבר חשוב: אנחנו לא תמיד צריכים לדבוק בקווים הברורים של ספרי הלימוד - לפעמים הקסם נמצא בשיחה קטנה וברוגע שאנחנו מעניקים אחד לשני בזמן הנסיעה. יש שם עולם חדש ומלא הרפתקאות רק מחכה לכם מעבר לפינה!
רכבו בזהירות ותיהנו מכל רגע!