לאחרונה נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם התרפיסטית שלי, ונראה לי שזה הזמן לשתף. לפני כמה חודשים הגעתי אליה באחת מהתקופות הקשות שלי, כשליבי היה מלא במחשבות טורדניות ותסכול גדול. החיים הרגישו כמו מסלול רכבת הרים - עליות וירידות, בלי שליטה.
ביום הראשון שלנו יחד, נכנסתי לחדר שלה כשאני מנסה להסתיר את הכאב. היא חייכה וחיכתה שאשב, כאילו ידעה שאני זקוקה לדקות בודדות כדי להסיר את המסכות שנשאתי על פניי כל כך הרבה זמן. כשהתחלנו לדבר, הבנתי מהר מאוד שהיא לא כאן רק כדי לשמוע אותי - אלא גם כדי לראות אותי באמת.
חלפו להם כמה מפגשים והשיחות הפכו ליותר מעמוקות וכנות. פתאום התחילו לצוף זיכרונות מהילדות והרגשות שלא שמעתי אותם שנים רבות. פעם אחת, באמצע שיחה על דינמיקות משפחתיות שהתמודדתן עמי במשך שנים - היא עצרה ושאלה: "מה היית אומר לילדה הקטנה שבך אם היית פוגש אותה היום?"
זה היה כמו אגרוף בבטן. בתוך רגע אחד קלטתי שהילדה הזו הייתה תמיד בתוכי - התמודדויות שלה השפיעו רבות על מי שאני כיום. באותו רגע החלטתי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי ולהקשיב לצרכים האמיתיים שלי.
מאז אני משתדל לתת לעצמי את המקום הזה להכיל רגשות ולחוות אותן כמו שהן, בלי לחשוש לעיתים מאיזה שיפוט או מבוכה יבוא אחר כך.
אז טיפ קטן: אם אתם מרגישים שאתם תוהים לבדכם בחושך שבו רוחש בלב שלכם איזה קושי או פחד - דברו עם אדם מקצועי שיכול להאיר לכם פינות חדשות בנפש שלכם ולעזור לפרק את העומס שעליכם.
אל תהססו לבקש עזרה כשצריך; כולנו זכאים ללכת בדרך שלנו עם תמיכה נחוצה ולא חייבים לעשות זאת לבד. כי לפעמים המילים שיוצאות החוצה הן אלה שמאפשרות לנו להתחבר שוב לתחושות ולחלומות שהיו שם מאז ומעולם.