אני זוכרת את היום שבו התיישבתי לראשונה מאחורי ההגה. זה היה קיץ חם, עם שמש פעילה שעטפה את העיר באור צהוב. הייתי מלאת excitement אבל גם חרדה - זה היה רגע ששינה הכל עבורי. אחרי שנים של המתנה, סוף סוף הגיע הזמן לקבל את הרשיון שלי.
מדריך הנהיגה שלי, אבי, היה אדם שמלא בחוכמה ובסבלנות אינסופית. הוא התחיל להסביר לי כיצד לתפעל את הרכב - מהכפתור של האורות ועד לשימוש בדוושת הגז והברקס. בהתחלה כל דבר נראה מסובך ומלחיץ; אני זוכרת איך רעדו לי הידיים בכיוון המסלול הראשון שלי במגרש החניה.
אבל כמו בכל דבר בחיים, עם הזמן הדברים מתחילים להרגיש יותר נוחים. אחרי כמה שיעורים בהם נעזרתי בשיטות הלמידה שלו ולמדתי לנשום עמוק לפני שאני פונה לפנייה המאתגרת ביותר בעיר (שהייתה תמיד ה"סתורה"), הבנתי שעליתי על משהו הרבה יותר גדול ממה שחשבתי.
זה לא קשור רק לנהיגה עצמה - זו הייתה גם תהליך בו למדתי להתמודד עם פחדים וקשיים שעלולים לצוץ בעוד תחומים בחיי. וכאשר סופשבוע אחד נקבע למבחן המעשי לרישיון שלי, נזכרתי ברגעים שבהם נכשלתי במהלך השיעורים אך חזרתי שוב ושוב אל ההגה. הסוד הוא לדעת לקום מחדש ולהמשיך.
ואיזה כיף היה אחרי שסוף סוף עברתי! הרגשת החופש הזאת היא משהו שאין לו תחליף - אתה מתיישב באוטו שלך ומרגיש כאילו העולם פתוח בפניך.
טיפ קטן ממני: כשאתם שם מאחורי ההגה - תקשו לקחת נשימות עמוקות ולהיות קשובים למה שקורה סביבכם ולא לכנס את עצמכם ללחץ מיותר. נהיגה היא אמנות שנלמדת בהרבה יותר מהמכתבים והתמרורים; יש לה ללמוד גם לחוות אותה דרך הלב.
מקווה שכל מי שעובר עכשיו את הדרך הזאת ימצא לפחות חלק מהחוויה הקטנה הזו שמעורר בנו כל כך הרבה רגשות והתפתחות אישית לאורך הדרך.
