זה היה אחד משבתות הבוקר, כשיצאתי לטייל בתל אביב. השמש יישרה את פניה עם העיר, האווירה הייתה קלילה והתמלאה בניחוחות של קפה טרי ולחמים חומים שנאפו בזה הרגע. לא יכולתי להתנגד והחלטתי לעצור בבית קפה קטן ליד הים.
כשהגעתי לשם, כל מה שראיתי היו אנשים מתאספים סביב שולחנות עטופים במפות לבנות. משפחות, זוגות צעירים וספרים פתוחים - כולם נראו כאילו הם חווים את הרגע באופן מלא. התיישבתי על כיסא עץ מישן שהקרין חום וחיים ואחר כך גלשתי לתוך התפריט.
כשהמלצרית הביאה לי את הקפה שלי - אספרסו קצר עם ממש טיפונת חלבה מעל - התקנתי בפניי מוגלה נעימה; בכל לגימה הדבקתי יותר ויותר לרוח המקום ולאנשים שסביבי. הצלילים ממוזיקה רכה ומדברים מסביב טוו לי תחושת מחוברות לחיים עצמם.
בדיוק אז, ליד השולחן הסמוך אליי ישבו סבתא ונכדה שלה. הסבתא סיפרה לנכדה א anecdote מהעבר שלה: איך היא הכינה לעיתים קרובות עוגת תפוחים ליום שישי ובכל פעם ציפתה לראות את שמחת העיניים של ילדיה כשהם טעמו ממנה לראשונה אחרי כל שבוע קשה שהיה להם בבית הספר.
המילים שלה רעדו באוויר כמו תזמורת صغيرים - חדות וכואבות ומצד שני מתוקות ומהפנטות בו זמנית. כן, זה היה עוד בוקר פשוט שבו חיים התלכו יחד תחת שמיים בהירים ואדם זר דיבר על אהבה ורגשות בצורה כל כך אמיתית שזה הפך אותי למחשבות על זיכרונות ילדות שלי ועל אותם רגעים קטנים שכבר נשכחו בעומס החיים היומיומיים.
באותה שנייה החלטתי להקליט פתק בזיכרון שלי: לפעמים זה לא משנה אם אנו דורשים חוויות גדולות או זוכרים דברים יקרים כמו מפגש מקרי שאין לו שום רצף משמעותי ניסיון קודם אלא הוא מונח שם כדי להזכיר לנו שהחיוניות נמצאת בפרטים הקטנים והרגשות הנעימים שמתפתחים מתוך ההקשבה לאחר.
אז אם אתם רוצים לערוך יום של כיף בעיר, אל תשאירו את בתי הקפה מאחוריכם - תנו לעצמכם להיכנס ולעזוב לפחות עם כוס קפה טובה וזיכרון שאולי לחלוטין יחיה איתכם גם בעוד זמן רב קדימה.