הימים האחרונים היו מוזרים. יש משהו ששואב אותי להסתכל סביב ולראות את כל הלכלוך והבלגן שהצטבר בבית. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את זה - כאילו פתאום נהייתי עיוורת לכל הבלגן שסביבי, ותוך שנייה אחת הוא התפוצץ לי בפנים כמו פצצת זמן.
ביום שישי האחרון החלטתי שאני פשוט לא יכולה יותר לחיות ככה. צלצול השעון מוקדם בבוקר היה כמו קריאה להרפתקה חדשה, ונחישות אמיצה החלה לבעור בי. פתחתי את האחים המוצאים שלי (המטאטא ושואב האבק), החזקתי בידיים רעול הכוח של ניקיון וטוב לב!
פשוט הרגשתי שהניקיון הזה הוא הרבה יותר מלהסיר אבק או לקפל בגדים. זה היה כמו מסלול מדיטציה אישי שלי, שבו אני נפגשת עם עצמי מחדש בכל חדר שאני מנקה. כשאני מסתכלת על המדפים אחרי שקיפלתי וסידרתי הכל מחדש, פתאום הם נראו מלאים באור ובמרחב מחודש להרגשה טובה.
כשהגעתי למטבח - שם אגרו סירים, מגבות ומנות שלא נמצאות בשימוש - הבנתי עד כמה כל אחד מהפריטים הללו שייך לסיפור אחר בחיי. מצאתי צנצנת מלאה בממתקים שהכנתי לפני חודשים וגם חצי קופסה של קפה שחנק לי כמעט בקצה השולחן הנכסף שלי. בהתחלה הייתה תחושה של תסכול ואכזבה מהמצב, אבל במהרה הרגשתי הקלה וחיבור לצורות שונות של יצירתיות ואוכל שרצו להתפרץ שוב לעולם.
אז חזרו הילדים הביתה מבית הספר ופשוט בתוך רגע הבית שהיה בעבודות מתמשכות הפך להיות מקום שעוטף אותנו בריחים מוכרים וזיכרונות מתוקים. התובנה הכי חשובה שעלתה לי באותו יום היא שגם כשיש בלגן מסביבנו - גם אם מדובר בעניין חומרי - ניתן תמיד למצוא רגע zu to hear ourselves and reconnect with the loving atmosphere of our home.
אם אתם ניצבים מול משימת ניקוי ואני בטוחה שזה קרה לכולנו לפחות פעם בחיים - עשו לעצמכם טובה ואל תחשבו על זה כמטלה מעיקה אלא כהזדמנות להתחבר ולהתרענן מחדש עם הסביבה שלכם ועם עצמכם! ☀️🌿
