באחד הערבים, כשישבתי בסלון עם כוס תה חם ביד וחשבתי על החיים, פתאום הרגשתי צורך לקום וליצור. זה היה רגע של התגלות - כמו להרגיש שהנשמה שלי מחפשת מוצא. אז החלטתי לקחת את הצבעים שעמדו רק כמה צעדים ממני ולתת להם חיים חדשים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ניסיתי לצייר. הייתי בתיכון והייתי מלאת חששות ואי-ודאות. לעולם לא אחשוב שאני יכולה לתפוס צבע ולעביר אותו על קנבס בצורה שתשקף מה שיש לי בלב. אבל אז המורה הזמינה אותנו לנחש ברווזים בעינים עצומות - וזה שחרר משהו בתוכי.
כשהתחלתי לצייר באותו ערב, פיסות של רגשות שהיו תקועות בי החלו לצאת החוצה. כל מגע של המכחול בקנבס זכה להתפרצות צבע, כאילו כל פלטה מבטאת תהליך של ריפוי אישי. לא משנה אם הציור הצליח או לא - מה שנסכם בסוף הוא ההרגשה שלי בזמן היצירה: שמחה פרועה ושקט פנימי בו זמנית.
ולכן אני רוצה לשתף טיפ קטן: לפעמים פשוט צריך להתחיל בלי לחשוב יותר מדי איך זה ייראה בסוף. לכו אחרי התחושות שלכם ותנו לדמיון לעבוד במקומכם. תנו לכל מה שרציתם לברוח מביטויים להיות הדרך שלכם לגלות עוד צדדים מתוך עצמכם.
כל יצירה היא השתקפות שלנו בעולם הזה - הדיאלוג בין הלב למכחול או בין היד לקדימה דרך חומר עדיוני כמו טכניקת האמנות שבחרתם בה ביום נתון קובע הכל! זו הדרך ליצור קשר עם עצמכם ועם הסביבה שאותה אתם רוצים לגעת בה בכל צורה אפשרית.
אז תרשו לעצמכם ליצור מדברים קטנים בחיי היומיום שלכם ודעו שכל צבע שאתם מכניסים לתמונה הוא קצת חלק מכם.