בשנה שעברה, ימי שישי שלי היו מלאים בריחות שיבואו תמיד להזכיר לי את המטבח של אמא. בכל ערב שישי היא הייתה מכינה לנו סלט גדול עם כל מה שהיה לה במקרר - עגבניות, מלפפונים, צנוניות ואפילו קצת פטרוזיליה קצוצה שהייתה מחכה לה באיזה פינה. זה היה לא רק אוכל; זו הייתה חגיגה קטנה של צבעים וטעמים.
באחד מהשישי ההם, החלטתי להפתיע אותה ולבשל סלט חדש לגמרי. נכנסתי למטבח ומיד נזכרתי בלחץ הקטן שכולנו חווים כשאנחנו רוצים לרצות מישהו אהוב. לקחתי כמה מצרכים בסיסיים כמו קינואה מבושלת, רצועות גזר ובצל ירוק, והתחלתי לשחק עם הטעמים. הוספתי גם אגסים קלויים שהיו לי ביד ותחושת הגיוון הזו הלתה על פניהם של כולם כשהגשנו את המנה לשולחן.
חשוב לי לציין כאן שבישול הוא הרבה יותר מקולינריה - הוא מדבר על קשרים ועל אותן דמעות שאנחנו גונבים בזמן שמעלים זיכרונות מתוקים בגוון קטן מדי בהכנת האוכל. כשאתם מבשלים עבור אחרים, אתם משתפים איתם חלק מהלב שלכם.
בסוף הארוחה כולם התלהבו ואפילו אמא הודתה שכדאי "לעשות את זה יותר." שמעתי ממנה אחרי כמה ימים שהיא עושה אותו הסלט עם תוספות שונות ומשונות והקשר שלנו התחזק עוד קצת בזכות מנה פשוטה שלא דורשת הרבה זמן הכנה אלא רק רצון טוב.
אז אם יש לכם יום חופש או שעה פנויה - לכו למטבח, תתנסו בסלט שאתם אוהבים ושדרגו אותו בחומרים שיש לכם בבית! לפעמים הפשטות היא המורכבת ביותר והחיבור האנושי יכול להיות החומר הסודי שכל כך חסר לנו בחיים המודרניים הללו.
