באחד הימים, אחרי שבוע עמוס בעבודה ובשגרה שוחקת, החלטתי להצטרף לסדנה של כתיבה יוצרת. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט הרגשתי צורך לפרוק מחוץ לראש שלי משהו שיתן לי משמעות חדשה. לקח לי זמן להגיע לשם, עם כל מה שהסיח את דעתי בדרך - פקקים, משימות שמעיקות על הלב והתחושה שאין לי רגע לנשום.
כשהגעתי למקום המרגיע הזה, גיליתי חדר מלא באנשים שונים - חלקם צעירים נלהבים וחלקם מבוגרים עם סיפורים חיים עשירים. מהר מאוד הבנתי ששיתוף חוויות הוא התרופה האמיתית להרבה דברים שלא תמיד אפשר להוציא החוצה ביום-יום. המדריך שלנו הזמין אותנו להתחיל במשחקי חימום קטנים: החלפת סיפורי ילדות או מחשבות שעלו לנו במהלך השבוע האחרון.
לאט לאט חלחל בי יושב במעגל הזה סימן ההכרה שאנחנו לא לבד בעולם הזה; כולנו מתמודדים עם הספקות שלנו, הדמעות שלנו והרגעים המאושרים הקטנים שנעלמים במרוץ החיים. אני זוכרת שאחת המשתתפות שיתפה שהבת שלה עוזבת את הבית ושהיא מרגישה חסרה וכואבת. היא דיברה בכאב כזה שקשה היה לא להזדהות איתו.
זה היה רגע מכונן בשבילי; פתאום ראיתי עד כמה סדנאות יכולות להיות מקום לביטוי אמיתי ולחיבור בינינו כבני אדם. המילים הפכו מכלי ליצור קשר בין אנשים לבין כלי להתמודד עם מה שיש בתוך הלב. בסוף הסדנא חילקנו בינינו טיפים אחד לשני איך לחבר את הכאב לאומנות שמתחילה להתפתח בתוכנו.
לקחתי מתוכה גם טיפ קטן שאני משתפת כאן: אם אתם מרגישים אבודים או כועסים או אפילו רק רוצים להביע את עצמכם אחרת - אל תהססו למצוא מקום שבו ניתן לבטא רגשות בצורה מקצועית אך גם אישית ומרגשת כאחד.
לכן אם יש לכם הזדמנות להשתתף בסדנה כזו (או אחרת!), פשוט לכו על זה! אין ספק שתצאו משם קצת יותר מחוברים לעצמכם ולעולם שסביבכם.