יש משהו בפשטידות שמחזיר אותי תמיד אל ילדותי. בכל סוף שבוע, אמא שלי הייתה שאיבת את כל ירקות הגינה - גזר, קישוא, תפו”א - ומחברת אותם ליחידה אחת טעימה. אני זוכר איך היינו יושבים סביב השולחן, מחכים בציפייה כשהריח המסנוור היה מתפשט לכל עבר.
אבל מה שלא הייתי מבין אז זה כמה כוחות טמונים באוכל. לא מדובר רק על רווית רעב, אלא על חיבור רגשי שאנחנו יוצרים עם האוכל שבו אנחנו עוסקים בו. למלא פשטידה זה כמו לשים לב לסיפור שכולנו חלק ממנו - משפחה, אהבה וההיסטוריה שלנו.
לפני כמה חודשים החלטתי להכין פשטידה בעצמי לראשונה מאז שעברתי לדירה שלי. לקחתי את המתכון המפורסם של אמא ושיניתי אותו קצת לפי הטעם שלי - הוספתי פרוסות דקיקות של בצל מקורמל ופפריקה מעושנת כי זה פשוט עושה לי טוב בלב ובנשמה. התהליך היה מרגש; ערבבתי את הבצק בידיים ונתתי לניחוחות להתחבר ולהתמזג בכדי שאני אוכל להרגיש את רגעי הילדות מחדש.
והעונג הכי גדול? כשאני מושיב חברים על שולחן האוכל שלי וצופה בהם נוגסים בפעם הראשונה ונשענים אחורה תוך כדי נשימות עמוקות של סיפוק והפתעה מטעמה של הפשטידה שהכנתי באהבה.
אז אם יש לי טיפ בשבילכם, הוא פשוט: אל תחששו להתנסות ולהתאים מתכונים למגע שלכם; כל שינוי קטן שאתם עושים מביא איתו סיפור חדש וטעמים חדשים שלא הכרתם. אוכל הוא שפה בינלאומית בין אנשים ואם אנחנו מרגישים אותה במלואה - התוצאה היא חוויה בלתי נשכחת שתילך ותתרקם עם השנים וזיכרונות נוספים שיתלוו לכך.
