לאחרונה, ישבתי עם כמה חברים במסעדה ידועה בתל אביב. לפני שהגענו לשם, עברנו בשוק הכרמל, ובאותו רגע פשוט נכנעתי לריחות המתוקים של הפירות הטריים והמאפים החמים. זה היה יום יפה, ואני זוכר את האושר שהרגשתי כשברקע נשמעה המוזיקה המקומית וכולם סביבי חייכו.
כשהגענו למסעדה התיישבנו ליד חלון גדול שפנה לעיר. אכלנו מנות קטנות - טאפאס של ממש - שכל אחת מהן הייתה כמו סיפור קטן: לחם טרי עם שמן זית משובח, גבינות שונות שמשקפות את הטעמים הגליליים ואפילו שליח מיוחד שהביא לנו עגבניות שרי בושלות ברוטב שום ועשבי תיבול.
באמצע הארוחה התחילה שיחה על המטבח ועל איך אוכל הוא לא רק מזון לגוף אלא גם תרופה לנפש. אחד החברים סיפר כיצד בזמן הקורונה הוא גילה את התשוקה שלו לבישול. בערבים כשהרגיש קצת עצוב או לבד, הוא היה נכנס למטבח ומתחיל לערבל קמח עם מים להכנת פיצה מעשה ידיו. כל פעם מחדש הוא גילה כי הכנת אוכל היא לא רק פעולה יומיומית איזושהי מחויבות אלא סוג של מדיטציה.
אז אני רוצה לחלוק איתכם טיפ קטן שהתפתח אצל אותו חבר: כשאתם מבשלים משהו שאתם אוהבים ממקום רגשי עמוק - תשקלו להוסיף מרכיב אחר לגמרי שלא הייתם חושבים עליו קודם. זה יכול להיות תבלין בלתי צפוי או ירק שבעצם משדרג הכל וגורם לכם לגלות טעמים חדשים.
אני החלטתי שאחרי הערב הזה אני אפתח דף חדש במטבח שלי ואעשה ניסויים באוכל כמובן! בעיניי, אף דבר אינו פשוט יותר מאשר לקחת כמה רכיבים ולתת לדמיון לטפוס אותנו מבלי לחשוש מטעויות.
כשסיימנו לאכול וחזרתי הביתה בלילה המאוחרת יותר תחת כוכבים זוהרים בטבע נדיר בארץ שלנו, הבנתי שוב עד כמה אוכל יכול לחבר בין אנשים ולעורר רגשות ששוכנים עמוק בלבבות שלנו. אולי בפעם הבאה שתכינו ארוחה משפחתית או ערב רומנטי - אל תשכחו להדגיש לעצמכם שזה הרבה יותר מכל מה שיש במסלול החיצוני; זו מתנה ללב שלכם ולנפש שלכם.