לפני כמה חודשים החלטתי לקחת את הילדים לבריכה הקרובה לבית שלנו. זה היה יום חם, כזה שבו השמש קוראת לך להיכנס למים ולהרגיש את הקור המלטף על הגוף. כשנכנסנו לבריכה, הילד שלי, טל בן השמונה, התחיל לקפוץ ורציתי רק לראות אותו נהנה בעולם של מים וחופש.
אבל אז קלטתי משהו בחוויה הזאת - תראו מה זה! אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה טיילתי לי עם כוס שתייה ביד והסתכלתי על אנשים מסביבי. הבריכה הייתה מלאה בחיים; משפחות צוחקות, ילדים שוחים ומהלכים כמו דגיגים ולבבות רוגשים.
באמצע כל העניין הזה, ישבתי ליד הקצה עם בתי הקטנה, נועה. היא רק בת ארבע והתלהבה מכך שהיא יכולה לבעוט במים ובועות שהן משתחררות מהמים סביב בעיטותיה. פתאום היא עצרה וביקשה ממני "אבא, תראה איך אני שוחה!" ואני זוכר את ההרגשה הזו בלב - ראיתי איך היא מתגברת על הפחד ומגלגלת רגליים לפי קצב המוזיקה שבוקעת מתוך הרמקולים.
התובנה שלי בעקבות היום הזה? החיים הם כמו בריכת שחייה: לפעמים צריך לקפוץ למים העמוקים מבלי לחשוב פעמיים או לדאוג אם אנחנו יודעים לשחות טוב מספיק. פשוט להיות שם - לחוות את הרגע לכל אורכו ולא לפחד מהטלפון שנשאר מחוץ למים או מהמחשבות על מתיחות בעבודה.
טיפ קטן לסיום: אילו יכולים להיות רגעים כאלה בכל מקום - אל תשכחו ששיחה טובה עם האנשים שאתם אוהבים יכולה להתרחש גם בבריכות ציבוריות זכוכית אדומות שמשקפות אור שמש כאילו מדובר בגן עדן... פשוט תרשו לעצמכם קצת חופש ווותרו על הדאגות לכמה שעות.