כשהייתי ילד, אבא שלי היה הולך למוסך עם סוס התחרות שלו - שלדת פיאט 124 מבית המותג. אני זוכר את הרעש של כלי העבודה, את השיחות עם המתקנים ואת ההתרגשות של להיות שם, לראות את הקסם קורה מול העיניים. כל ביקור היה כמו מסע בזמן; הריח של שמן מנוע משומש ופריטי חילוף שגרמו לי להרגיש כאילו אני בתוך סרט ישן.
כשגדלתי והחלטתי לרכוש לי מכונית קלאסית בעצמי, ידעתי שעליי לשחזר את החוויה הזו. אחרי חיפושים ארוכים מצאתי פורד מוסטנג משנת 1967 - חלום שהפך למציאות. אבל לצד ההתלהבות שחוויתי כשקיבלתי אותה לידיי, גם גיליתי במהרה שהאהבה הזאת דורשת עבודה קשה ותשומת לב לפרטים.
באחד הימים, תוך כדי ניסיונות לתקן בעיה קטנה במנוע (או מה שנראה אז כבעיה קטנה), הבנתי שהמכונית לא תתקדם בלי שאני אקדיש לה זמן ואנרגיה. המחויבות שהייתה לי אליה גרמה לי להבין שאין משהו יותר מספק מאשר לחוות תיקון או שדרוג ממשחק החיים שלך.
ואז הגיע הרגע שבו עמדנו יחד במוסך - אני והמוסטנג שלי. החלטתי לא להזיז שום דבר עד שאבין איך הכל עובד שם פנימה. כל הברגה הייתה כמו נגיעה בקסם מיוחד ולכל חלק במנוע היה סיפור לספר על עצמו - ואני הייתי המקשיב הנלהב.
אם יש טיפ שאני יכול לתת לכל מי ששוקל לקנות או לתקן רכב קלאסי הוא: אל תתעצלו! היו מעורבים בפרויקט שלכם ושאלו שאלות באדיקות בכל פעם שאתם משהו לא ברור לכם. זה הרבה יותר מרגש כשאתה חלק מהתהליך ולא רק מסתמך על אחרים.
כל תיקון קטן הפך לזיכרון יקר שנסחף בשיחות עם חברים ובאירועים משפחתיים שבהם גאים לדקלם פרטי מידע על המכונית שפתרתם בעצמכם. ולא משנה כמה לילות עצובים אותי עיכבו, בסופו של יום זו הייתה אחת התקופות הכי מאושרות בחיי.
אז אם אתם חולמים על מכונית קלאסית משלכם או פשוט אוהבים להסיט מעט את הגלגל מהדרך החדשה לעבר העתיקה - כדאי שתצעדו קדימה בשמחה ובאהבה!