יש לי זיכרון חזק מליל שישי אחד, כשישבתי עם משפחה שלי סביב שולחן ערוך יפה. אחרי שבוע ארוך ומייגע, זה הרגיש כמו רגע של חסד - ריח התבשילים התמזג עם הצחוק והסיפורים שהיו עדיין באוויר. אמא שלי הכינה את האורז שלה: אורז לבן הזהוב, שכר של סוד שהיא שמרה עליו שנים רבות. היה בזה משהו מיוחד - לא רק הטעמים, אלא גם העובדה שהיא תמיד הייתה שם כדי לזרוק פנימה עוד כף מלח ולהוסיף טיפה מים לפי התחושה שלה.
כשהשולחן התמלא במאכלים שונים: חריימה מתובל היטב, סלט ירקות צבעוני וקלחי תירס חמוצים שקנינו בשוק, אני הבנתי כמה משמעות יש לאוכל מעבר לטעם עצמו. אוכל הוא לא רק מה שאנחנו מכניסים לפה; הוא זיכרונות, מסורות וחיבורים אנושיים. כל ביס מאורז הלבן הזה היה כמו חיבור לרגעים שנשמרו בזיכרון.
אני נזכרתי ביום בו החלטתי לנסות לשחזר את המנה הזו לבד בבית. קניתי את כל המרכיבים הכי טובים - אורז חדש מהחקלאי המקומי ותבלינים טריים. אבל כשהתחלתי לבשל גיליתי שאני מחפש יותר מדי נוסחאות מדויקות ושתפוסת המלח והמיים הסתמכה על תרשים גיאומטרי ולא על אינטואיציה כפי שעשתה אמא שלי.
בסוף הערב יצא לי אורז טעים מאוד וגם למדתי שיעור חשוב - לפעמים צריך לעבור דרך הצלחות (וגם כישלונות) כדי להגיע למקום שבו אתה יכול באמת להרגיש את המזון שאתה מכין ואת החיבור שלו לסיפור שלך.
הרצאה קטנה זו הביאה אותי להבין שעל פי רוב ה"שפים" הגדולים בעולם הם אלו שלא מפחדים לטעות וללמוד מכל ליטר דמעות או הנאה שהם מרגישים בזמן הבישול. אז בפעם הבאה שאתם מבשלים או יושבים עם יקיריכם סביב השולחן, תנסו לחוות זאת בכל חושיכם; הקשיבו לקולות המטבח ואל תשכחו להרגיש את הטעמים והמגע של המרכיבים - כך תגלו שגם אתם מפלטי כתאים קולינריים הפותחים עולם חדש של חוויות וזיכרונות בלתי נשכחים.