לפני כמה שנים, כשהתחלתי את דרכי בתחום המשפטים, הייתי מלא ברגשות מעורבים - התלהבות, פחד ורצון עז להצליח. אחד המקרים שחרטו בי חותם היה כאשר נתקלתי במקרה של לקוחה שבאה אליי עם סיפור קשה ומרגש.
היא הייתה אם חד הורית שהילד שלה נכלא לשווא בעקבות עדות שקר. כשישבנו בחדר העבודה שלי ודיברנו על הסיפור שלה, הרגשתי כאילו אני שומע סיפור אישי שלי. האופן שבו היא נאבקה למען הילד שלה נגע בי עמוקות. ישבתי שם ושמעתי אותה מדברת על הכאב והבדידות שהיא חוותה, ואני זוכר שהבטחתי לה שאעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור לה.
סיוט משפטי כזה הוא לא קל עבור אף אחד - ובטח שלא עבור מישהו שאין לו את הכלים להתמודד עם מערכת המשפט הקרה לפעמים. זה התממש מול עיניי כמו סרט: התחושה שהיא לבד במערכה הזו הייתה מחזקת אותי בכל התהליך.
בסופו של דבר, הצלחנו להשיג צדק והיא קיבלה פיצוי הולם על הזמן והמאמצים שנלקחו ממנה ומבנה. כל כך הרבה רגש זרם באותו רגע כשקיבלנו את ההחלטה בבית המשפט - דמעות של שמחה ואולי גם הקלה.
מהניסיון שלי בתור משפטן יוצא לי ללמוד שהתפקיד שלנו רחוק מאוד מלייצג רק "מילים על הנייר". אנחנו פה כדי ללוות אנשים במצבים הכי רגישים ומשפיעים בחייהם. אז הטיפ שלי לכל מי שנמצא בדרך הזו - אל תשכחו שיש חיים מאחורי המקרים שאתם מטפלים בהם.
בעבר חשבתי שזה רק מקצוע; היום אני מבין שזה לא פחות משירות חשוב לחברה שלנו ולעיתים קרובות זה מצריך אותנו לחשוף גם את הנפש שלנו ולתקשר עם האנשים שמעוניינים בנו כי הם באמת זקוקים לעזרה.
בהצלחה לכולם!