לפני כמה שנים, כשהילד שלי היה רק בן ארבע, שלחנו אותו לגן חדש. הייתי מלא חששות - האם הוא ימצא חברים? איך יתמודד עם השינויים? כל האמהות מסביב אמרו לי שזה טבעי לדאוג, אבל מה שהם לא ידעו זה שהרצון שלי להבטיח שהכל יהיה מושלם גרם לי לחוות חרדות שבלתי אפשרי להסביר.
ביום הראשון בגן, הגעתי יחד איתו וראיתי את פניו הקטנות מתהות על העתיד שלו במקום החדש. זכרתי את הרגשות הללו מימי בית הספר שלי - ההתרגשות והפחד מעורבים יחד. כשנכנסנו לגן, אחת הגננות קיבלה אותנו בחום ובאהבה, דבר שלא ציפיתי לו.
עברו כמה ימים מאז והוא התחיל לשוב הביתה עם חיוך גדול. ביום חמישי אחד הוא שאל אותי אם אני יכולה לבוא לראות את יום הספורט בגן שלו. לא יכולתי לסרב! הייתה אווירה נפלאה של שמחה וצחוק וכל הילדים חיכו בקוצר רוח למופע שלהם.
כשהוא רץ עם חבריו לתחרות ריצה ישנתי שם בצד, מחזקת את לבי בכל פעם שהוא עבר ליד הסטנד שבו עמדתי. ואז קרה משהו שלא אשכח - בשיא המרוץ הוא עצר ופנה אליי: "אמא! תראי איך אני רץ!". ברגע הזה realized that what he needed most was my presence and support more than anything else.
מדי פעם אנחנו מתקלים באתגרים במערכת החינוך - בין אם מדובר בגננת שלא מתחברת לילד שלנו או בבית ספר שמרגיש פחות מתאים לעיתים. אבל בסופו של דבר מה שאני למדתי זה ששיחה פתוחה עם המורים והגננות היא הכרחית. חשוב לחלוק תחושות וליצור קשר טוב עם הצוות שקשור בילדים שלנו.
אז הטיפ שלי הוא כזה: אל תהססו לדבר ולהביע דאגות מול צוות החינוך אם משהו נראה לא נכון או משונה לכם; חיבור אישי יכול לעשות פלאים ולשפר את החוויות של הילדים שלכם בצורה משמעותית.
זו באמת חקירת דרך שטומנת בחובה לפעמים תחושות קשות אבל גם רגעים מרגשים שאין להם תחליף - כי בסופו של יום מדובר בהצלחה ובצמיחה שלהם שנמצאת בלב העשייה הזו שלנו כהורים ומדריכים לאורך הדרך.