בהתלהבות של יום שישי בערב, החלטנו אני והחברים שלי לנסות מסעדה חדשה שנפתחה בסביבה. תמיד היה לי רגוע בלב כשיצאנו יחד לאכול, אבל הפעם הייתה תחושה מיוחדת באוויר. הגעתי למקום והיה שם ריח משגע שביקש ממני להיכנס פנימה.
יש משהו קסום באווירה של מסעדות - האורות הרכים, הצלילים המעטים שמגיעים מאנשים שלא מכירים אחד את השני, אך בוחרים לשבת באותו המקום כדי לחלוק חוויה משותפת. התיישבנו בשולחן עץ כהה עם כיסאות שהיו כל כך נוחים שחשבתי שאולי אני אשאר שם לנצח.
בחרנו מנה ראשונה ששמה גרם לנו לחכות בציפייה - צלחת פראית של טאפאס עם מגוון טעמים שלא הכרתי קודם. כל ביס הביא אותי לעולם חדש של טעמים ושילובים, וכל נגיסה גרמה לי להבין עד כמה אוכל יכול להיות אמנות. בשלב הזה כבר עברו כמה דקות ואני מרגיש שאני חבר חלק מהמשפחה הקטנה הזו שקוראים לה "מסעדה".
עוד לפני שהמנה העיקרית הגיעה, ציינו בינינו תובנה חשוב: אוכל לא רק ממלא קיבה; הוא מחבר אנשים ומעורר זיכרונות. זה היה בדיוק השיעור שלמדתי במהלך הארוחה שלנו - הזכרון ההוא שקשור לארוחות משפחתיות בארץ בקיץ או פשוט לערבים שבהם יצאנו לבדוק את המסעדות הכי יקרות בעיר.
בסוף הארוחה, ברגע שבו חשבתי שילדונת היקום עושה את שלה בתכנון שלנו לצאת פעם הבאה לסיבוב בילויים נוסף במוצ"ש הקרוב - פגשתי אותה על הבר. לקראת סוף הערב ניגשה אליי מלצרית בחיוך רחב ושאלה אם נהנינו מהאוכל ומהחוויה בכללי. הספקתי להגיד שכל העונג שייך לגמרי לגישה החמימה שלה ולגישה הכללית שהייתה במקום.
אז אולי הטיפ שלי עבורכם הוא כזה: כשאתם יוצאים למסעדה, נסו לראות מעבר למנות עצמן - תתחברו לאנשים שסביבכם ולאווירה שעטפה אתכם כמו שמיכה חמה בבוקר קריר. מי יודע? אולי תגלו דברים חדשים על עצמכם ועל אחרים דווקא מתוך הכוסות המבעבעות והצלחות הצבעוניות שמוגשות לכם למרכז השולחן.
אם יש משהו שהערב הזה לימד אותי הוא שכמעט תמיד אפשר למצוא ביופי ובערך מוסף בכל מקום שבהם אנו נמצאים - רק צריך לדעת להתאבק בו ולהבחין בנפלאות שסביבנו.
