לפני כמה ימים, ישבתי במטבח שלי והסתכלתי על קופסת הקמח שהייתי חייב להוציא ממנה כמות מכובדת בשביל עוגת בננות. אבל פתאום, במקום להכין את המתכון המוכר, נזכרתי באמא שלי. היא תמיד הייתה אומרת ש"גם אם אין לך מתכון מדויק, שום דבר לא משתווה לתחושה של עבודה עם הידיים".
כשהייתי ילדה קטנה, היה לנו טקס שבועי - כל יום שישי בצהריים היינו נכנסים למטבח ופשוט מתחילים לאפות יחד. אני זוכרת איך הריחות היו ממלאים את הבית: קינמון מעורבב עם חתיכות תפוחים בשלים ופתיתי חמאה שזלגו מתוך פשטידות מתוקות. זה היה יותר מסתם מאפה; כל גירוד קמח על השולחן התייחס לסיפור שהיה לנו יחד.
בהכנת העוגה ההיא חשבתי שהקמח הוא רק חומר גלם, אבל אז עלתה בי התובנה שלא מדובר רק בקמח וסוכר - אלא בזיכרונות ובאפייה שבונה קשרים וחיזוקים רגשיים בין אנשים.
אז בחרתי ללכת לפי הלב - הוספתי תיבול כמו סויה ודבש לעוגת הבננות ולא כמו שרשום במתכון המקורי בלבד. כי לפעמים כשאתה יוצא מגבולות המתכון ואתה משתף את האוכל שלך עם אחרים, אתה בעצם משתף גם חלק קטן מהנשמה שלך.
והעצה שלי? אל תהססו לנסות לשבור את המסגרות! תנו יד לגילוי והמצאה בכל מאפה שאתם מכינים. ואם יש לכם ילד או חבר שאיתכם באפייה - הניחו להם להיות חלק מהחוויה הזה גם אם זה אומר קצת בלגן ברחבי המטבח.
כשקיבלתי את העוגה מכל הלב ושחזרנו רגעים מאלה שעברו מול תנור חם וצוחק, פתאום כל השירות שסיפקה לי האפייה לאורך השנים צץ מחדש וגדל בתודעה שלי.
אז כן, בסוף יצאה עוגה טעימה ממש; בהחלט אהיה ממשיכה למסורת הזו כי כל פעם שאני מבשלת או ואופה חש אני נושאת איתי לא רק מתכונים אלא סיפורים אמיתיים שמתרקמים לחיצים שננעצים בבטן הפנימית שלנו וממלאים אותנו בשמחה ועונג שאין להם תחליף.