הייתי ילד מאוד סקרן. בכל פעם שהייתי רואה את אבא שלי עובד בס workshop הקטן שלו, הייתי נמשך לשם כאילו זו גזרה עלי לגלות מה קורה בין החומרים והכלים. עץ היה כמו פאזל מתמטי עבורו - הוא ידע איך לחבר בין כל חלק לחלק ואיך להפוך גזע פשוט לרהיט שיהפוך לאביזר מרכזי בבית.
יום אחד, כשעמדתי לצידו עם מברג של משחק ושאלות אינסופיות, הוא הציע לי לבנות משהו קטן בעצמי. "אתה רוצה ליצור דוושה לסנדל שלך?" שאל ובחיבה הראה לי איך להתחיל לתכנן את זה על דף מנייר. אני זוכר את תחושת הגאווה כשהצלחתי לנגוס בעץ בפעם הראשונה ולראות אותו משתנה וזה נהיה אמיתי יותר ויותר ככל שצעדנו קדימה.
מאז עברו שנים רבות, ועדיין התחביב הזה נשאר בראש מעייניי. גיליתי שלא רק שהנגרות היא יצירה בידיים אלא גם יצירה בלב ובנפש. כל פרויקט הופך להיות מסע אישי שמלמד אותי אנטומיה של המאמץ והסבלנות.
באופן אישי, למדתי להעריך את החשיבות של המסייעים כדי להשיג תוצאה יפה: אם אתה מפספס שלב או מזלזל בעוד כמה דקות עבודה בקטן - התוצאה יכולה להתבטא בסוף בצורה שלא רצית בכלל לראות. השבוע, לדוגמה, סיימתי לבנות שולחן עבודה חדש במרתף שלי והשקעתי בו שעות רבות בבחירת העצים הנכונים והקווים המושלמים שחיפשתי.
ולמרות שהיו רגעים שהרגשתי מתוסקל כשהייתי צריך לתקן לא מעט טעויות קטנות בדרך (ואני מדבר פה על מספר תיקוני צבע שאפילו גרמו לשולחן להיראות כמו פסנתר לא מכוון), למחרת בבוקר כשישבתי ליד השולחן הזה עם כוס קפה ומשחק תשבצים - הבנתי שזה הרבה יותר מאשר פשוט עץ וחומר; זה הפך לבית שהוא צורת הביטוי שלי ותחושת הישג שאפשר לי להבין שבדרך כלל הדרך היא הרבה יותר חשובה מהמטרה עצמה.
אם יש משהו שאני יכול לחלוק מהחוויה הזו זה שכשתעברו לפעמים דרך הכאב או האכזבה שנובעות מבנייה ותכנון דברים - אל תחששו! חקו את הטעויות שלכם וצמחו מהם; כל חתיכת עץ שתחתיכם תהיה עדות למסע הפרטי שלכם ותמיד תוכלו להתחדש ולהשתפר שוב ושוב.
