זה היה ערב רגיל, האור חשוך עם נגיעות של מוזיקה חיה שגרמה לי להלך לעבר הבר השכונתי. הגעתי לשם מלא ציפיות - כמה שעות של חברותא טובה, קצת שתייה, ואולי אפילו שיחה מעמיקה עם אנשים שמעולם לא דיברנו לפני כן.
כשנכנסתי לבר, הריח של קוקטיילים ושתייה חריפה מילא את האוויר. ברקע התנגנה מוסיקה קצבית שהזמינה אותי לחייך וליהנות מהשפע שסביבי. מצאתי מקום על הבאר והזמין לי ניסוי חדש - קוקטייל שעוד לא הכרתי. תוך כדי שאני מחכה למלצרית, פניתי לבחור שישב לידי ודיברנו על הכל: חיים, עבודות, חלומות וחוויות שלנו בעיר הזו.
בעודי יושב שם ושומע את הסיפורים שלו, נזכרתי בעצמי כשחייתי בתל אביב ופעם אחת כשלא היה לי שקל בכיס אבל הייתי עקשן לצאת ולפגוש חברים ברחוב שמולקין או גורדיון. זה היה נפלא לדעת שיש דברים שלא משתנים: חיוכים שנשלחים ממקום רחוק ורוח החברותא שמגיעה גם בעבור אלפי זוגות רגליים סקרניות שמסתובבות מעבר לפינה.
והנה הגיעה המלצרית עם הקוקטייל שלי! היא הניחה אותו מול occhi הכחולות שלה ועפה קדימה לסייע לשולחן לידו במטלות אחרות. לקחתי לגימה ראשונה והרגשתי את המתיקות מתפרצת בחילותיי כמו געגוע ישן שמצא את הדרך חזרה לבית.
טיפ קטן ממני: אם אתם מוצאים את עצמכם בבר כזה או אחר ביום ראשון בערב שבו הכל נראה רגוע יותר מהרגיל - תתנו לעצמכם צ׳נס לדבר עם מישהו שאתם לא מכירים. העולם פתוח לכל כך הרבה קשרים חדשים וחוויות משמעותיות ומהצד השני יכול להיות אדם בדיוק כמוכם שממתין לשיחה עמוקה ומפתיעה.
בלילה הזה התמלאנו באנשים שהם זרים עד לרגע שבו החלטתם לפתוח בשיחה קטנה אך טעימה שאף פעם לא נגמרת לעולם… וכל זה קרה רק בזכות בר שכונתי אחד שלא צפיתי שהוא יביא לתובנות כל כך עמוקות בליבי.