שבוע שעבר, אחרי יום עבודה מתסכל, מצאתי את עצמי שוב נכנס למכולת השכונתית שלנו. זו לא סתם מכולת - היא כמו קן חמים שבו אני תמיד יודע מה מחכה לי. המוכר, נועם, עם החיוך הרחב והעיניים העמוקות שאפשר לקרוא בהם סיפורים של אנשים שרק עברו בין המדפים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לשם. היה חורף וגשם שוטף בחוץ, ואני הייתי בלי מטרייה. נכנסתי פנימה רק כדי להתרחק מהקור, אבל יצאתי עם שקית מלאה בכל טוב והרבה יותר חמימות בלב. מאותו יום נהייתה לי תחושת שייכות במכולת הזו - מקום שבו אוכלים יחד את הכאב ואת ההנאה.
לאחרונה ביקש ממני נועם לעזור לו בארגון המדפים לקראת חג הפסח. ואיזו חוויה זו הייתה! פתאום הייתי חלק ממשהו גדול יותר - תרבות האוכל שהולכת ומתחזקת מדור לדור גם דרך הסיפורים שמגיעים עם הפריטים שבחנויות הקטנות הללו: הדלעות שנמסרות מאמא לבת וחזרת רוסית שסבתא תמיד חשבה חובה לכל שולחן.
התובנה שלי שם הייתה כל כך פשוטה: יש משהו מיוחד בקניות קטנות שלא ניתן למצוא ברשתות הגדולות או בסופרמרקטים העצומים. כאן אתה לא רק עוד לקוח; אתה חלק מקהילה שבה כולם מכירים אחד את השני והמוצרים הם בעצם מסורת חיה.
אז טיפ שאני רוצה לשתף הוא לנסות לחפש ולהכיר את המכולת בשכונה שלכם אם אתם עדיין לא עושים זאת - זה יכול להיות המקום שבו תמצאו גם הרבה יותר ממוצרים על המדפים. וכשאתם קונים שם תזכרו להסתכל על האנשים סביבכם ולשמוע את הסיפורים שלהם; הקרבה הזו יכולה להוסיף הרבה צבע לחיים שלנו.
לסיום, בזכות נועם והמקום הזה אני מבין שעבור רבים מאיתנו המכולת היא למעשה הרבה יותר מעסק קטן לעודפי מזון - היא אזור מפגש אנושי ואוצר של חוויות שיש לתעד ולחגוג אותו בכל מצב ובכל רגע נתון.